מדוע דווקא הדחיינים לא אוהבים לחכות?
להתכונן למבחן ברגע האחרון. להכנס להתקלח כשכבר אין ברירה. לשלם דו”ח כשהוא כבר בהתראה. להתפלל רגע לפני שעובר זמן התפילה. לסדר את החדר “עוט מעט”. מדוע דווקא לקבל את התכונה הזו בהבנה עוזר להתמודד איתה בהצלחה? (דחיינים? השתמשו בשיטת “2 דקות” וקראו כעת את הסיכום).
מאת: חיים דיין עו”ס קליני ודוקטורנט, יו”ר מכון הקשב
“למה לעשות מחר את מה שאפשר לעשות מחרתיים?!” חושב הדחיין, ולמרות זאת הוא יספר לכם שהוא ניסה כל כך הרבה שיטות להיפטר מהנטייה הזו, אבל זה לא קל. ננסה דרך שונה. במקום להדוף את הדחיינות ולהילחם בה, נרפה רגע מהביקורת נגדה. ננסה לשמוע את ההגיון שלה, את הקול הפנימי של האדם. לקול הפנימי של האדם יש כח עוצמתי. כאשר ממוקדים במחשבה איך להיפטר ממנו – קשה לשמוע אותו ולשים לב אליו, וכשאנחנו לא שומעים אותו – הוא גם לא שומע לנו! אפשר לשמוע מגוון קולות:
איש העניין – יסביר שהמשימה כה משעממת אותו, עד שהוא לא מצליח למצוא אנרגיות לבצע אותה.
איש השלמות – יסביר שדברים צריכים להיעשות בצורה יסודית ומושלמת, ולזה צריך למצוא זמן מתאים.
איש הבטחון – יסביר שהוא לא בטוח שיצליח לעשות את המשימה טוב, לפעמים הוא ירגיש ההיפך, הוא כל כך בטוח בעצמו או שהמשימה קלה ופשוטה, שאפשר לעשות אותה בקלות ברגע האחרון.
איש ההווה – יסביר שהדבר החשוב ביותר הוא ההווה ובאמת שלא כדאי לבזבז אותו בשביל העתיד.
איש החירות – יסביר שכל האפשרויות צריכות להיות פתוחות וכתוצאה אינו יודע במה להתמקד כעת.
מה המכנה המשותף של כולם?
לאדם יש שני כוחות איתם הוא פועל, “כח עגול” שתפקידו להקשיב לעולם הפנימי של האדם, ולא להקשיב לעולם החיצוני. כח זה אחראי לכך שאדם יעשה מה שהוא “רוצה”. לעומתו, “כח מרובע”, תפקידו להקשיב לעולם החיצוני של האדם ולא להקשיב לעולם הפנימי. כח זה אחראי לכך שאדם יעשה מה שהוא “צריך”. ה”רוצה” הוא מה שעכשיו מתחשק, בלי להתחשב בטווח הארוך. ה”צריך” הוא אמצעי להשיג משהו בעתיד.
למרות שהעיגול והריבוע הם כוחות שפועלים בכיוונים מנוגדים, הם משלימים אחד את השני, כמו שמערכת הנעה ומערכת בלימה בכלי הרכב משלימות זו את זו. כאשר אדם נותן משקל גדול יותר לכח העגול שלו, הוא בעצם פחות מקשיב למציאות החיצונית והוא מקבל החלטות שמנקודת מבטה של המציאות החיצונית אינן כדאיות. למשל, לשטוף כלים אחר כך ולא מייד אחרי הארוחה, למרות שהעבודה תהייה קשה יותר.
כאשר מופעל על האדם לחץ להפעיל את הכח המרובע – הכח העגול עלול לחוש מאויים ולהתקומם. הוא לא ייתן שימחקו אותו. הוא כבר יימצא דרך “לשים רגל” ולדאוג לכך שבזמן אמת תמשיכו לדחות משימות. התופעה מצוייה בעוצמה רבה יותר אצל אנשים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) – אנשים שלרוב יש להם עיגול גדול. בימים האחרונים התפרסם מחקר ישראלי שהראה כי ככל שיש לאדם יותר תסמינים של ההפרעה, כך הוא יותר דחיין. אחד ההסברים, הם מעדיפים יותר את מה שיש עכשיו ממה שיהיה בעתיד.
מה עושים?
קבלו את עצמכם – לדחיינות יש הגיון פנימי משל עצמה. גם אם היא מזיקה, אין הצדקה להלקאה עצמית. זה גם לא עובד. מבינים שמדובר בהתמודדות טבעית שנובעת מהאופי המורכב של התחום. יש מה לעשות.
השאירו לעצמכם מרחבים עגולים – נטרו את התפקוד שלכם והחליטו באילו תחומים אתם רוצים ויכולים להישאר עגולים לגמרי, לזרום ולא להיצמד ללוחות זמנים. חשוב לתת לעיגול שלנו ביטוי בלי ללחוץ אותו.
רתמו את הדחיינות לטובתכם – ברגע האחרון להגשת משימה האנרגיות עולות וקל יותר לבצע דברים טוב. יש משימות שעדיף להשאיר לרגע האחרון. אפשר לעשות זאת בצורה מושכלת שלא תגבה מחיר יקר מידי.
הביטו לשעמום בעיניים – כשמשימה משעממת, להירתע מהשעמום. פשוט מודעים לכך שכרגע חווה מפגש עם שעמום (ריבוע בלי עיגול) ויודעים שניתן להכיל את השעמום. כמו דקירה אצל רופא שיניים, זה חולף.
הזמינו השראה – אמנם היא עגולה וגחמנית, אבל ככל שנתרגל לא לפחד מהריבוע, הוא דווקא זה שיכול לאפשר השראה. קובעים זמן למשימה, מתחילים עם הדברים שמסביב, חושפים את עצמנו באופן יזום לדברים מעוררי השראה. זוכרים שהריבוע “עובד אצל העיגול”: נותן לו חומרי גלם, נותן לו מידע בסיסי שעמו עושים יצירה, ומאפשר ביטוי. העיגול והריבוע הם כמו מגנט, בידנו לגרום שהם ימשכו או ידחו אחד את השני.
הגבירו מסוגלות – קל יותר להשתמש בעיגול שלנו ולעבוד מתוך חשק, תשוקה והתלהבות. לפעמים נדמה לנו שזה המנוע היחיד שיש לנו, אבל זה לא נכון. בהרבה תחומים בחיים אנחנו משתמשים בריבוע שלנו ויודעים לעשות דברים גם בלי חשק גדול – ניזכר במקומות האלה ונעלה אצל עצמנו את הביטחון ביכולת להתרבע.
הסתפקו במועט – העיגול אוהב שדברים מושלמים. נזכיר לו ששלמות היא “עצם העובדה שרעיון יוצא אל הפועל למרות שאיננו מושלם”. הכוס אמורה להיות ריקה, כל טיפה שבחצי המלאה היא חידוש מפתיע.
פרקו משימה לחלקים קטנים – יצירה היא שלם שגדול מסך חלקיו. אם ה”שלם” גורם לכם ללכת לאיבוד, חלקו אותו לחלקים קטנים ומוגדרים – כל חלק קטן הוא יעד שניתן “לחגוג” בפני עצמו את השלמתו.
חבקו כישלונות – יש בדרך הרבה טעויות, הן חלק מהדרך והן גם הזדמנות לצמיחה ולמידה. מביטים בפחד מכשלון בהומור, כמו שאמר מישהו: אני כל כך לומד מטעויות של עצמי, שאני שוקל לעשות עוד כמה…
התאימו את שיטות העבודה לאופי שלכם – אל תילחמו בטבע שלכם, זה מיותר והרסני. אם אתם זקוקים למסגרת חזקה, שבצו את המשימות ביומן, העבירו אותם מהעיגול לתוך משבצות של הריבוע. לכל משימה יש זמן ומה שנכנס נכנס (“שיטת הכוורת”). אם אתם זקוקים ליותר מרחב, תתנהלו בזמן שלכם בחופשיות ותשתמשו במספר מסויים של חלונות זמן שמוגדרים למשימה כלשהי (שיטת הארגזים”).
תרגלו הערכת זמן – שערו מה הזמן שנדרש למשימה כלשהי, הפעילו טיימר ותעצרו בסיום. עם הזמן תשכללו את היכולת שלכם להעריך נכוחה את הזמן הדרוש לכל משימה.
זהו מסיחי דעת – שימו לב בימים הקרובים מי הם “זוללי הזמן” או “מסיחי הדעת” הגדולים שלכם. השתמשו בכלים שיכולים להפחית אותם, כמו חוסמי אתרים, אטמי אזניים, השקטת טלפון, טיימר, השמעת מוזיקה.
תתפטרו ממשימות מעיקות – שיטת “2 דקות” מתאימה עבור משימות קטנות ו”מעצבנות”. קבלו החלטה עקרונית שמשימה שזמן הביצוע שלהן אורך פחות מזמן זה – תבוצענה לאלתר.
בסיכום: השתמשו בשאלות מ.ל..א. (מה, למה, איך) והשיבו לעצמכם על השאלות הבאת:
מה היעד שלכם? האם הוא ברור ומוגדר? האם המטרה הסופית שלו בהירה לכם?
למה יעד זה חשוב לכם? אילו רגשות עולים בכם כשאתם באים לבצע אותו? האם אתם דואגים שלא תצליחו לעשות את המשימה בצורה טובה? האם אתם חוששים משעמום? האם אין לכם חשק/השראה?
ואיך בפועל אתם מתכננים לעשות זאת? מה תכנית העבודה שלכם? האם היעד מחולק למשימות קטנות? האם ברור לכם באיזה זמן ייעשה כל חלק? האם מתאימה לכם שיטת הארגזים או שיטת הכוורת? לאילו משימות מתאימה שיטת “2 דקות”?
