בתקופה האחרונה, אנו עדים לתופעה קשה של פגיעות מיניות על ידי דמויות סמכות בנערות ונשים תמימות שבאות מתוך רצון לקבל ייעוץ ועזרה. התופעה נעשית קשה שבעתיים, כשמדובר בדמויות חינוך ובדמויות תורניות. למוקד מטיבת”א הגיעו פניות רבות מהורים ומחנכים המעוניינים לדעת איך לדבר על נושא זה עם הילדים? מה אפשר או אי אפשר לומר? איך לעזור להם עם המשבר שלהם בגילוי הנורא הזה אל מול הדמות המוערכת שהשפיעה עליהם רבות? איך נדע לזהות ילד שעובר משהו? איך נגרום לילד לדבר? והאם יש סימנים מחשידים?
בכדי לענות על שאלות אלו נתייחס פה לכמה נושאים.
משבר האמון
איך מבינים את המציאות ההפכפכה הזו? איך ניתן לתת אמון? איך ניתן להבין שאנשים שעשו כל כך טוב בעולם, עושים גם כאלה דברים חמורים?
כהורים, לא ננסה לטשטש את המציאות הזו ולא את הקושי שיש לנו איתה, אלא נחזק את מוקדי הביטחון האישיים והפנימיים. אין מקום לנסות לצייר עולם שונה ממה שהוא: אכן יש הרבה תעתוע, ויש סיבה טובה לא לתת אמון אוטומטי באנשים גדולים וטובים ככל שיהיו. יחד עם זאת, ניתן לחזק את הביטחון האישי בכך שיש לנו את החובה והרשות לסמוך על עצמנו ולהקשיב לתחושות שלנו כשמשהו לא מתנהל נכון או פוגע בנו, אפילו שמדובר בדמות מוערכת. לילדים באופן רגיל יש תחושות ורגשות נכונים, וצריך לסמוך עליהם ולעודד אותם לשאול שאלות כשהן עולות.
איך מדברים על פגיעה מינית?
מיניות היא נושא מורכב בכל חברה והשיח עליו משתנה בין אנשים, תרבויות וחברות שונות. בחברה החרדית, לא מקובל לדבר על נושאים אלו בפומבי ובגלוי. יחד עם זאת גם בחברה החרדית ניתן למצוא את הדרכים המתאימות לדבר על מיניות באופן מותאם סביבתית, בנוסף לזה צריך לשים לב לשיח מותאם גיל לכל ילד וילדה.
פגיעה מינית מורכבת מפגיעה וממיניות, השיח עליהן בראש ובראשונה מדבר על פגיעה. יש בה אלימות, התנהגות אגרסיבית ובלתי מתחשבת באחר. הביטוי של הפגיעה הוא על ידי הפרת המרחב האישי של הגוף והנפש, חדירה והפרת הפרטיות ללא הסכמה.
נדבר על הפוגענות והאלימות, על הפרת המרחב האישי של הגוף ללא רשות וחוסר התחשבות ברגשות וברצונות של האחר. נסביר לילדים על החשיבות של המרחב האישי והפרטי, על זכותנו וחובתנו לשמור על שלמות הגוף שלנו, על הזכות שנתונה רק לנו על גופנו (לא פחות משמירה על החפצים שלנו) ולכן הפרה של המרחב הזה היא פגיעה ואלימות של ממש.
על מה נקפיד בשיח על מיניות?
1. הקשבה, לתת מקום לשאלות
2. שיח מתמשך והזמנה לשיח מתמשך (אין שיחה אחת וגמרנו, תמיד יהיו שאלות חדשות)
3. שיח מותאם סביבתית ומותאם גיל
4. אף פעם לא נגיד משהו שהוא לא אמת. אם נבחר שלא לדבר על הכל, נאמר את “האמת הקטנה ביותר שאנו כן יכולים לומר”
5. ביטחון שלנו במה שאנחנו אומרים, לא נדבר על משהו שאנחנו לא מרגישים בנוח לדבר עליו
ובהרחבה: ילדים מבינים מיניות בכל גיל באופן המותאם להם, זה נובע מהתפתחות שכלית ומהשיח המותאם לסביבה. מה שנדמה לנו לפעמים כשיח מורכב אצלם זה פשוט, ולהיפך. לכן נעודד אותם לשאול שאלות ונענה לפי השאלות שלהם. גם ילדים ששאלו שאלות וקבלו תשובות, מחר או מחרתים יבואו עם שאלה אחרת, לכן נשאיר את השיח כשיח מתמשך ונזמין את הילדים לשאול שאלות גם בהמשך.
השיח עצמו משתנה בהתאם לגיל ולסביבה. יש חברות שבהם לא מדברים על מיניות אבל עדיין ניתן לדבר על מיניות באופנים שונים, כגון: מרחבים פרטיים של הגוף וללא אזכור למילה מיניות, ניתן להסביר שפגיעה שיכולה לבוא לידי ביטוי במגע או דיבור על הגוף שלי, היא הפרה של הפרטיות שלי ובהתאם לסביבה ולגיל ניתן לדבר בפתיחות גדולה יותר. מה שאסור זה לא לומר את האמת. בין הבחירה שלא לומר את האמת לבין לא לדבר – תבחרו לומר את האמת הקטנה ביותר שאתם כן יכולים לומר! אחרי שאמרתם לעצמכם מה אתם לא יכולים לומר לילד, תמשיכו לשאול – אבל מה כן אנחנו יכולים לומר? ובעיקר תקפידו שמה שאתם כן אומרים, לא לומר בצורה מעורפלת או מגמגמת, דברו עליו בביטחון.
מוגנות
מוגנות אינה נמצאת במקום של הפחדה ותחושות של חשש, מוגנות נמצאת דווקא במקום של ביטחון בעצמי, ביטחון בתחושות שלי ובמקומות בהם אני מרגיש בטוח. יש לתרגל עם הילדים ולהקפיד לשאול אותם: האם את/ה נמצא במרחב בטוח? האם אתה מרגיש בטוח ונוח בסיטואציה או עם האדם שמולך? האם ההורים יודעים איפה אתה ועם מי אתה נמצא?
כשילד מרגיש שלא בנוח באחד מהדברים האלו, אין צורך לבקש הסברים מה לא נוח בזה? עצם התחושה מחייבת התרחקות. ילדים מרגישים את עצמם מצוין, זה רק המילים שמבלבלות אותם. ברגע שנאפשר מקום לתחושות ללא צורך בהסברים, נכבד את התחושות והבעלות על המרחב הפרטי של הגוף והנפש, הם ידעו לסמוך על עצמם. ברגע שנאפשר להם שיח שלא מחייב אותם בהסברים והתנצלויות- הם ירגישו בנוח לשתף אותנו.

הכותב הינו עו”ס אברהם רקובסקי, מטפל בפגיעות ומנחה מוגנות ומטפל במרכז לפגיעות מיניות של מוקד מטיבת”א