ההתפתחות הנפשית של האדם, מראשיתה עם לידתו וסיומה עם בגרותו, משולה לגדילה אורגנית ובעיקרה התקדמות אל האיזון. כשם שהגוף מתפתח והולך עד שמגיע לרמת יציבות יחסית, שסימניה סיום הגילה והבשלת האיברים, כך גם אפשר לראות את חיי הנפש כמתקדמים אל צורת איזון סופי – נפשו של המבוגר (פיאזה 1969).

אחד השלבים המורכבים והמאתגרים בהתפתחות הנפשית הוא שלב התבגרות. נהוג לחשוב על תהליך ההתבגרות ככזה הפועל נגד ההורים, אשר באופן מהותי טומן בחובו מאבק בין הדור החדש לדור הישן. השקפה זו רווחת בהקשרים תרבותיים, חברתיים ומשפחתיים רבים, עד כדי ההנחה כי נער או נערה שאינם מורדים בהוריהם אינם “באמת” עוברים את גיל ההתבגרות. לצד זאת, הולכת ומתחדדת בקרב המטפלים הכרה בחשיבות התמיכה ההורית במהלך גיל ההתבגרות. 

הספרות העוסקת בתחום מלמדת אותנו כי ליחסים המופנמים והמציאותיים בין ההורים למתבגרים ישנה השפעה מכרעת על תהליך התפתחות של המתבגר. תהליך זה נשען על שלושה אלמנטים עיקריים:

1. למתבגרים יש שאיפות פנימיות להשלמת תהליך ההתפתחות.
2. למתבגרים יש צורך בחסות הורית לשאיפותיהם.
3. למתבגרים ישנה משאלה לשמור על יחסים חיוביים עם הוריהם.

תהליך התבגרות מוצלח, כזה שיביא בסיומו להתפתחותה של רמה בוגרת של עצמאות נפשית יתרחש רק כאשר שאיפותיו של המתבגר יקבלו חסות ותמיכה חיובית מהוריו. לעומת זאת, כאשר המתבגר חש שיש ניגוד בין שאיפותיו לצורך שלו לרצות את הוריו, יפגע התהליך ההתפתחותי, במהלכו עלול המתבגר להקריב את התנועה שלו “קדימה” לטובת סיפוק הציפיות של ההורה.

זאת ועוד, התנהגויות רבות שנדמות כמחאה או מאבק בין המתבגר להוריו, משקפות לא פעם היענות למשאלות לא מודעות וסמויות של ההורים. ההתנגדות של ההורים לפעולותיו של המתבגר מבטאת, לא פעם, רמה נסתרת של גאווה, או עידוד של ההתנהגות אליה ההורים מתנגדים בכל תוקף. לדוגמא:  אמא המתנגדת כלפי חוץ לשירותו של בנה ביחידה קרבית, אך גם מספרת בגאווה על מיוניו ליחידות סודיות לכל חברותיה. דוגמאות אלו מתארות קונפליקט האופייני למתבגרים רבים, המתקיים בין שני מניעי אגו – התפתחות ועצמאות, אל מול תמיכת ההורים.

לשם ההמחשה, לקליניקה מגיע מתבגר בן 16 וחצי, אשר נקלט לאחרונה בבית-ספר חדש. בבית הספר החדש הוא מספר לנערים האחרים סיפורים בדויים על חברים שהתרחקו מהדרך שאליהם הוא חבר… ההורים ששומעים על כך מבקרים אותו על כך שאינו אינו דובר אמת. מול תגובת ההורים, טוען הנער שרוצה להפסיק ללמוד. ההורים המודאגים מבקשים להגיע אתו לטיפול. 

באחת הפגישות הטיפוליות המשותפות, אומרת לו האם באמפתיה: “אתה עסוק במיקום החברתי שלך, בגלל זה אתה לא פנוי ללימודים…”. הנער מחייך, ואומר לפתע: “אולי ננסה עוד כמה שבועות”. ההורים רוצים כמובן שימשיך ללמוד, אבל גם רוצים שידבר אמת. הצורך שלו להתמקם חברתית בעזרת הסיפורים הבדויים מתנגש עם הצורך של הוריו שיאמר אמת. במובן זה, אפשר לראות בהצהרתו כי ינשור מהלימודים כמעין מילוי המשאלה שלהם שיאמר אמת – אם לא יהיה בבית הספר, המתח הרב שהוא חווה ייפסק, והוא לא יזדקק עוד לשקרים הללו. כך, בראשו שלו, הוריו יהיו מרוצים. עם זאת, ברגע שקיבל מהוריו את ההכרה בצורך שלו לשקר כחלק מהניסיון להתמודד עם המתח סביב זהותו החברתית, המשך הלימודים שלו לא עמד עוד בסימן שאלה. באופן דומה, הביע הנער בפגישה אחרת את רצונו לנסוע עם חבריו לטבריה. הוא מאריך בדיבור, מפרט ומחשב ליד אביו כיצד יהיה לו את הכסף הדרוש לחופשה. כאשר המטפל עוצר ושואל את הנער: “מה אתה צריך מאבא?”, הוא עונה מיד, בלי להתבלבל: ” אישור, כי בלי זה – אני ארגיש ילד רע”.

לסיכום: בעוד שאצל ילדים צעירים קל לנו לראות את הצורך שלהם בתמיכה ובקבלה של ההורים, אנו נוטים, לא פעם, להקל בחשיבותם הרבה  עבור מתבגרים. העבודה הקלינית מלמדת אותנו על החשיבות הרבה בהכרת הצורך הפנימי של המתבגר בתמיכה זאת. גם אם על פני השטח המתבגר זקוק לעימות מול הוריו, נראה שברמה הפנימית והעמוקה יותר, הוא יתקדם בהתפתחות לעצמאות בריאה דווקא כשיצליח להרגיש את התמיכה ההורית בשאיפותיו.

לקבלת יעוץ פנו אל: מטיבת”א 2837*

עריכה: רחלי עשור עו”ס מטיבת”א 

*מבוסס על מאמרו של וולק, ע. (2017). תמיכה הורית במהלך גיל ההתבגרות. בטיפולנט.

פיאז’ה, ז’. (1969). שש מסות על ההתפתחות הנפשית. תל-אביב: ספרית פועלים.