ליל הסדר הוא אירוע מרכזי בהווי המשפחה היהודית וייחודי בכך שהוא מתקיים בצורה חווייתית שנחקקת בנפש הילדים לאורך שנים. כאמונים על חינוכם של הילדים, חשוב שההורים ובעיקר עורך הסדר ישקיעו בכך שהחוויה שתישאר אצלם מליל הסדר, תהיה חוויה חיובית שתגרום להם לצפות ולייחל לבואו.
אולם נראה שהמשימה לקיים את ליל הסדר באווירה נינוחה ובצורה שהזיכרון ממנו יהיה חיובי ומהנה, אינה באה תמיד בקלות. מה יכול להיות הגורם לכך ואיך ניתן להפוך את ליל הסדר למאורע עם זיכרון נעים?
“סיפור יציאת מצרים” היא מצווה מרכזית בליל הסדר. על האבא לספר אותו בצורה שתהיה מובנת לילדים ועל ידי כך לחזק את האמונה בהשי”ת ובהשגחתו. בנוסף לכך, “כל המרבה לספר, הרי זה משובח”.
הייחודיות שבקיום המצווה מביאה לעתים קרובות את האבא להשקיע כוחות רבים ביישומה ובהכנה לקראתה. אולם לא תמיד ישנו שיתוף פעולה מצד הילדים, מה שיכול להביא אותו לתסכול ולאכזבה שיכולים להעכיר את האווירה אצל כולם.
כדי לגייס את שיתוף הפעולה של הילדים, חשוב להיות קשובים אליהם ולצרכים שלהם. רק כך ניתן להתאים את הסיפור באופן שיתקבל על לבם. אבל מסתבר שקשה להיות בעמדת הקשבה כשנמצאים בדריכות מתמדת סביב השאלה, “האם סיפרתי את סיפור יציאת מצרים כהלכתו”?
להלן כמה נקודות שיוכלו לסייע בלהיות נינוחים יותר:
ראשית,
יש לדעת שלמרות שלמצוות סיפור יציאת מצרים, אין שיעור “מקסימום”, יש לה שיעור “מינימום” ויוצאים ידי חובת המצווה באופן פשוט וקל כמבואר בספרים.
כמו כן, כדאי לדעת שהילדים (לא רק ילדים) מקבלים מסרים דרך שפת הגוף וצורת הדיבור, יותר ממה שמקבלים על ידי דיבור במילים. מדובר בפער של לפחות תשעים אחוזים לטובת שפת הגוף. זאת אומרת שכשהאבא הכין את עצמו כראוי, נמצא בעצמו באווירה מרוממת ו”חי” את האמונה, ילדיו יפנימו את המסרים האלו, גם אם הוא לא יחלוק אתם את כל מה שהוא למד ויודע.
בנוסף,
מבואר בספרים הקדושים שבליל הסדר יש לאבא כח “סגולי” להחדיר את האמונה בלב ילדיו.
כשהאבא יודע שהוא מקיים את מצוות “סיפור יציאת מצרים” כנדרש וכן מספר אותו בעצם הווייתו, הוא יכול להרשות לעצמו להיות נינוח וער למה שקורה בסביבתו.
אז האם כדאי להתכונן לליל הסדר וללמוד הרבה לקראתו? ברור שנכון וכדאי להגיע מוכן. אבל מה שיקבע בסוף את החוויה, היא לא כמות הידע בו נחזיק, אלא צורת השימוש בו והיא:
א. לתת ללימוד להשפיע על ההתמקמות הפנימית שתקרין על הסביבה.
ב. לעשות שימוש נכון בידע באופן שיהיה מותאם וקשוב לצורך וליכולת של הילדים לשמוע בזמן הנתון – “לפי דעתו של בן אביו מלמדו” (פסחים).
