מאת: דניאל גפן, עובד סוציאלי קליני (MSW),
מטפל רגשי בילדים מתבגרים, והוריהם, מתמחה בשיטת “אייכה” להורות מגדלת.
חיים הוא נער בן 15 שנשר מבית הספר והתחיל להתחבר לנערים מתמודדים ברחוב.
הוריו מודאגים מאוד ממצבו ההולך ומתדרדר, ומרגישים חסרי אונים מול בנם האהוב
והאבוד גם יחד. על אף המלצה של המחנך שלו, חיים אינו מעוניין בטיפול רגשי. הוריו
שמעו הרצאות והלכו לקבוצות בנושא הורים של מתבגרים מתמודדים, שמה הסבירו
להם שילד צריך להרגיש מקובל ואהוב ובטוח אצלם בבית, אחרת אין לו סיכוי להשתקם.
אחרי עבודה עצמית הם הצליחו לרסן את הכעס ואת האכזבה שלהם ופתחו ערוץ
תקשורת יותר חם וחיובי, אבל הם עדיין לא רואים שינוי משמעותי אצל בנם.
וכמו שהוריו של חיים מרגישים בחושך, בנם מסתובב באפילה כמו אוניה בלב ים בלי כיוון. חיים לא
יודע איך לצאת מההרגלים הרעים שלו, ובכל הזדמנות מתרץ את חוסר היוזמה שלו במילים הכל כך
מוכרות אין לי כח. כמו שהיוונים החשיכו את עיני ישראל בגזירותיהם והמכבים במסירות נפשם
האירו את הדרך חזרה, יש להורים את היכולת להאיר את הדרך חזרה בשביל ילדיהם האבודים. הם
יכולים להיות בשבילם מגדלור.
בשיטת “אייכה” להורות מגדלת מטרת ההורים היא להאיר בבהירות מקסימלית את הדרך
להתפתחות בריאה לילידם. הדימוי למגדלור הוא לא רק סמלי: התפקיד של המגדלור הוא להאיר,
להראות את הדרך, אבל המגדלור אינו לוקח את ההגה של האניה בידיים. אחרי שיש כיוון בטוח בים,
עדיין נשארת בידי הקברניט הבחירה והאחריות ללכת בכיוון היותר בטוח. ההורה הבהיר והמאיר אינו
כופה על ילדו את הבחירה הנכונה, כי זה יגביל את היכולת של הילד לגדול ולקחת אחריות בעצמו,
אלא הוא מבהיר בצורה הכי ברורה מהי הדרך הבריאה ואז משאיר את האחריות ואת האפשרות
בידי ילדו ללכת באותו כיוון.
במקרה של חיים, הוריו צריכים להבהיר לו כמה זה לא בריא עבורו להיעדר מבית הספר, ולאפשר לו
לקחת אחריות על ההתפתחות התקינה. ואיך מבהירים לילד שבית ספר זה בריא? האם הוא אינו
יודע את זה כבר, רק ש”אין לו כח” ללכת ולהשתעמם שעות על גבי שעות כל יום? התשובה טמונה
במושג נוסף משיטת “אייכה”– הסביבה המתירה. זה נכון שהילד לכאורה יודע שללכת לבית ספר
הוא הכיוון היותר בריא, אבל הסביבה מאותתת לו כל הזמן שזה גם בסדר להיעדר ולעשות כלום כל
היום. הסביבה כוללת מכלול המסרים שהוא מקבל מהאנשים סביבו. למשל, הוריו אמרו לו שהוא
חייב ללכת ללימודים, איימו, הענישו, ואז השלימו עם עמדתו. אחרי שסיימו לאיים ולהעניש, אם הם
ירדו מהרעיון והראו שהם מוכנים להשלים עם המצב, אזי חיים רואה שכנראה הישארותו בבית אינו
כזה מדאיג.
כשהורים מדברים על הצורך ללכת לבית הספר בזמן משבר כשהם לחוצים וצריכים פתרון מיידי, אזי
מקבל הילד רושם שזה לא בשבילו בריא – אלא זה הכרחי בשביל הוריו. לעומת זאת, כשהורים
פונים לילדם בזמן רגוע, ונשארים רגועים, לא מאיימים, לא מענישים, ומדגישים שבית ספר זה אכן
המקום הבריא בשבילו, אזי אין לילד סיבה לא לקלוט את המסר. הרי, הוריו אינם מאיימים, הם לא
לחוצים, ובכל זאת הם עדיין מנסים להעביר לו מסר – אם כן, זה חייב להיות מסר חשוב וחיוני.
במילים פשוטות: אם הדבר הוא באמת חשוב, מדברים עליו, מתכננים אותו, לא יורדים ממנו,
ומדגישים בכל צורה אפשרית שזה בריא. זה יוצר סביבה בהירה בשביל הילד האבוד, שיכול אז
לראות את הדרך חזרה באור בהיר.
