“אם הוא רק היה מבין אותי הכל היה נראה אחרת…”
“אם היא רק הייתה פחות עקשנית היינו יכולים להסתדר מצויין…”
“אם הוא רק היה חושב גם עלי ולא רק על עצמו…”
“אם היא רק הייתה יותר רגישה כלפי …”
“אם הוא רק היה…”
“אם היא רק הייתה…”
האמנם???
פעמים רבות בעת מתח כעס ומשבר זוגי נוטים בני הזוג להפנות אצבע מאשימה האחד כנגד השני בטענות שונות. הדבר נובע מתוך התפיסה שאילו בן הזוג היה מתנהג, פועל, חושב ומבין אחרת, אז וודאי גם המציאות היתה שונה ולא היינו מגיעים לאותם החיכוכים.
תפיסה זו באה בתת-הכרה מתוך בקשת רווח ויתרון: היא מסירה אחריות מבן הזוג ה”פגוע”, שמה אותו על תקן של קורבן ומסכן, שממילא מה שלא יעשה לא יועיל כי הבעיה הרי לא נעוצה בו ולכן כל שנותר לו הוא לשבת ולבכות על מר גורלו.. הדברים אולי נאמרים מעט בהקצנה, אך אם נבחן אותם בכנות, נוכל לגלות כי בבסיס הטענות והביקורת המופנות כלפי בן הזוג ישנה מעין תחושת שחרור, פורקן המגיעה ממקום של הסרת האחריות ממני והעברת האשמה כלפי השני: “למה אני צריכה תמיד לשאת בכל עבודות הבית לבד, אתה לא יכול לעזור??”. המחשבה מאחורי אמירה זו, היא “שא בעול איתי”. “אין לי כח לחיות כשכל האחריות עלי”.
אני בסדר, עושה למען כולם, טורחת , מבשלת, מנקה, מכבסת, מחנכת, ו-א-ת-ה ??
אך האם באמת ניסית לדבר ולדון יחד עם בן זוגך על הקשיים, האפשרויות הצרכים והמשאלות שלך? האם רגע לפני הנפת אצבע מאשימה כלפיו, שאינה אלא שחרור עצמי מהעול, חשבת מה בכוחך לעשות בכדי לשנות ולהיטיב עם המצב? אם הדבר לא נעשה הרי שזו הסרת אחריות. אין ספק כי בשעת כעס וכשהאווירה עכורה, קל יותר לפרוק תסכולים בדרך של ביקורת והאשמה, ולא כשהאווירה היא של ‘דרכי נועם’, על כוס קפה ועוגה.. אולם אם חשובה לנו האווירה המשפחתית בה אנו מבלים מרבית משעות היממה ובה אנו מגדלים ומטפחים את ילדינו, חשוב שנשקיע ב”איך”, כלומר בתהליך, ולא רק בתוצר הסופי – השגת מטרת הויכוח.
מה עושים? – עושים!
כפי שצויין, הביקורת והאשמת השני מעבירה את האחריות ממני אליו, מצדיקה את עצמי ומנמיכה את השני.
הדפוס האלטרנטיבי והבונה הוא: נטילת אחריות. נטילת אחריות במערכת הזוגית תתבטא במספר אופנים:
ראשית, יש ללמוד לשתף את השני בכל דבר שמציק ומקשה, מבלי להאשים ולתקוף. “לדעת” לבטא צרכים. דרך זו מלמדת אותנו שאם יש קושי- מתמודדים, ולא מתקיפים/פוגעים/הורסים. להרוס זה הפתרון הקל והרדוד ביותר. אולם בשביל לבנות דרושה מחשבה רבה, יוזמה ושותפות. בדרך זו הרבה יותר קל לגייס את השני למעני, ולא להרחיקו ממני. בדרך זו למדים לוותר על הביקורות והתלונות, הפאסיביות ותקיעת מערכת היחסים, לטובת שותפות הדדית וצמיחה אישית. חז”ל (אבות ו ו), הצביעו על “נשיאה בעול עם חבירו” כאחד מאבני היסוד של בנין אישיות המידות. זו דרך ראשונה במעלה, כדי לתקן בה את השלום והאוירה בבית. האחריות אינה שייכת רק לזולת. היא שייכת גם לי ! דרך נוספת ללקיחת אחריות, היא “עין טובה”.
חז”ל אמרו “כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה”, ופירש המהרש”א שם” עיניה יפות – טובות. מי שיש לה עין טובה, אין צורך לבדוק בה עוד. זה נכון גם לגבי אנשים. וכך כתב הרב “תורה תמימה” בפירושו לשיר השירים (פרק א הערה קעח): “..דמעלות כל הגוף תלויות במעלת העינים. וכלל ענין זה משל היא למידות פנימיות שבאדם, שאם עיניו יפות, כלומר שהוא עין טובה במדות אנושיות, אז יש לקוות כי הוא בכלל איש מתוקן בתורה ובמעשים טובים ובהליכות עולם”. ישנם מצבים בחיים בכלל ובחיי זוגיות בפרט, שאנחנו כבר בעלי נסיון בהם, בדרך הישנה והבלתי מוצלחת: דיברנו, כאבנו, קיטרנו, אבל למרות הכול המציאות לא נשתנתה. כי אכן הקיטורים, כעסים והאשמות הדדיות, לא ייחלצו אותנו מהמצב אלא רק יחריפו אותו; ולכן לעתים נדרשת מאתנו השלמה וקבלת המציאות כפי שהיא, מתוך כניעה פנימית שלא הכל תחת שליטתנו, אך יחד עם זאת יש בכוחנו לעשות הרבה מול המציאות הזו בדרך של השלמה אמיתית וקבלת השני כפי שהוא. חשוב לציין שדרך זו, של קבלת השני וניסיון ולימוד אישי לראותו באור חיובי למרות שקשה לנו עם פרטים מסויימים בו, מבלי המאבק התמידי לנסות לשנותו, הינה דרך אקטיבית לחלוטין, והיא זו שמעצימה ומרוממת אותנו. זוהי עבודת המידות הקשה, המאתגרת, והמעצימה כל כך.
לסיכום, נטילת אחריות בזוגיות היא דרך בה אנו מוותרים על הקיטורים, האשמות והתסכולים האישיים, לטובת עשייה אקטיבית ואחראית. בדרך זו אנו חדלים מלהאשים, ומתחילים לשתף ולבנות; חדלים מלהילחם ולשנות ומנסים לקבל, להכיל וללמוד- גם את החלקים הפחות רצויים לאהוב.
נכתב ע”י מלי אורנבוך
