ונהפוך הוא של המהות: המסיכה שירשנו והגוף שזוכר
מאת: שירה טרי בעלת תואר שני (M.A) בייעוץ חינוכי, מטפלת רגשית ומנחת קבוצות . מתמחה בליווי נשים ונערות בתהליכי צמיחה מתוך משבר, ריפוי טראומות ועיבוד קודים רגשיים בין-דוריים.
בפורים אנחנו שואלים “למה התחפשת?”, אך בחדר הטיפולים השאלה המהדהדת היא “עבור מי התחפשת?”. הכאב העמוק ביותר אינו תמיד תוצאה של אירוע דרמטי בודד, אלא של שנים שבהן לבשנו מסיכה של “הילד הטוב” או “המשענת היציבה”, עד ששכחנו את תווי הפנים המקוריים שלנו.
על פי רפואת עץ הדורות, המסיכה הזו היא לעיתים “קוד גנטי רגשי” אפי – גנטי שעבר אלינו בירושה. אנחנו לא רק עוטים תחפושת; אנחנו נכנסים לתוך “חליפת הישרדות” שנתפרה עבור סבתא או אבא במציאות חיים אחרת, וממשיכים לתפקד בתוכה גם כשהיא כבר חונקת אותנו.
נעה הגיעה אליי לקליניקה עם פיברומיאלגיה(Fibromyalgia) ותחושת ריקנות. בטיפול גילינו שהיא נושאת את מסיכת “החוסן הבלתי שביר” של סבתה, ניצולת שואה. הסבתא הייתה חייבת להשתיק כל ביטוי של פגיעות כדי להקים חיים מההריסות. הצרה היא שנעה ירשה את ה”ציווי” הזה: אסור לה להתפרק, אסור לה לבכות, אסור לה להיות “חלשה ” ובקיצור- עליה לתפקד לא משנה מה קורה ואיך היא מרגישה. לאחר שגדלה את הילדים הרגישה שהיא ממש מתפרקת וכבר איננה בקשר עם רגשותיה.
מחקרים בתחום הפסיכו-נוירו-אימונולוגיה (כמו אלו של ד”ר גאבור מאטה בחיבורו “כשהגוף אומר לא”) מראים שהשתקת רגשות כרונית פוגעת במערכת החיסון. כשנעה השתיקה את ה”לא” הרגשי שלה ואת הצורך בחמלה, הגוף שלה אמר “לא” במקומה דרך תשישות ותתי-דלקות. השריון הרגשי שירשה הפך למתח שרירי קבוע ולשחיקה של מערכת העצבים. היא לא רק הייתה עייפה; היא הייתה מותשת מהמאמץ להחזיק מסיכה שאינה שלה. וכל זאת ועוד, באופן לא מודע.
דוגמא נוספת היא מיכל, ששנים ביטלה את עצמה מול כל סמכות. אמה של מיכל, שגדלה בבית נוקשה, אימצה מסיכה של “שקט וריצוי” כדי לשרוד את ההורים הסמכותניים והנוקשים שלה.
מיכל שמהדהדת את אמה (על הדהוד דורי ניתן לקרוא בספרו של משה ארמוני) ירשה את הדפוס האוטומטי הזה של אמה והיא הפכה למרצה בעצמה. מרצה את הילדים, את הבוס בעבודה ,את בעלה ואפילו את הירקן בשכונה שכשאפילו שעיגל כמה שקלים לטובתו לא הצליחה להגיד לו ו”מחלה” לו מראש על עניין הטעויות שהוא עושה כל פעם שהיא מגיעה לקנות אצלו. למעשה מיכל עשתה הכל על מנת שלא לחוות דחייה. העניין הוא שגם היא חוותה מחיר רגשי גבוה למחיקה המוחלטת של ה”עצמי”.
היא כבר איננה יודעת מה היא רוצה ובטח שאין לה כוח לעמוד על רצונותיה. לכן “קל יותר” להגיד לעצמה שלמעשה היא לא יודעת מה היא רוצה באמת. ברגע שמיכל לא יודעת מה היא רוצה, היא חווה דיסוציאציה (ניתוק) מהרצונות והצרכים שלה. המחיר הוא אובדן החיוניות (Vitality) – היא חיה “ליד” החיים שלה, לא בתוכם.
ונהפוך הוא: משיחזור לתיקון
על פי רפואת עץ הדורות הריפוי מתחיל ב”בירור”: להבין שהמסיכה היא לא ה”אני”, אלא “הפלטה רגשית” שקיבלנו מהדורות הקודמים. ברגע שאנו מזהים שהסימפטום הפיזי (כמו של נעה) או הדפוס הרגשי (כמו של מיכל) הוא “שליח” שבא לספר לנו סיפור של מישהו, האחיזה שלו בנו נחלשת.
ה”ונהפוך הוא” האמיתי הוא להחזיר לסבתא או לאמא את המסיכה שלהן בחמלה, ולהגיד: “אני מכבד\ת את ההישרדות שלכן, אבל אני בוחר\ת לחיות בגלוי”. זהו התיקון שמאפשר לנפש – ולגוף – להתחיל להחלים.
אז מה ניתן לעשות כדי להתחיל בצעדים קטנים את השיבה הביתה כך שלא ניפול לא לדפוס פיסי או רגשי?
צעד ראשון הוא שיח עם הגוף: נסו להקשיב לאזור שבו אתם חווים כאב או מתח. שאלו אותו: “איזה סיפור משפחתי אתה מחזיק בשבילי?”. רשמו את התשובה ללא צנזורה אפשר ביד שמאל כך שכל מה שבא לראש ייכתב באופן חופשי ללא סינון [תופתעו מה תוכלו לגלות]
צעד שני לכתוב מכתב למסיכה: כתבו מכתב למסיכה שלכם (למשל: “למסיכת החוזק שלי”). הודו לו על כך ששמר עליכם ועל הדורות הקודמים, והסבירו לה למה היום אתם בוחרים להניח אותה לרגע.
צעד שלישי קריאה מרפאת: בחרו אחד מהטקסטים למטה ורשמו משפט אחד מתוכו שגרם לכם להרגיש “נראים” – זהו הצעד הראשון בהסרת המסיכה. השימוש בטקסטים מאפשר לנפש לעקוף את המגננות ולפגוש את האמת שלה במרחב בטוח:
טקסטים מומלצים:
- שיר: “אני רוצה תמיד עיניים” / נתן זך:שיר המבקש את הראייה הנקייה, הלא-מכוסה, את היכולת לראות את ה”יש” בלי המסיכות של הציפיות והאכזבות.
- “ילדה של שוקולד” / דורית רביניאן:נוגע בעדינות בקשרים הבין-דוריים וביכולת של סודות ודפוסים לעבור בתוך המשפחה
- “הטירה” / פרנץ קפקא:יצירה העוסקת בתחושת הזרות והניסיון הנואש “להתקבל” לתוך מערכת (משפחתית או חברתית) מבלי להצליח להוריד את המסיכה הפורמלית.
- “הנסיך הקטן” / אנטואן דה סנט-אכזופרי:במיוחד הדיאלוג עם השועל על “הדברים החשובים באמת שסמויים מן העין” – המהות שנמצאת מתחת למסיכת ה”מבוגר האחראי”.
לסיכום המסע של פורים הוא מסע של בירור עמוק. הריפוי אינו דורש מאיתנו להמציא את עצמנו מחדש, אלא להסכים להפריד בין מה שירשנו לבין מי שאנחנו באמת. כשאנו מסכימים להביט בסדקים שבמסיכה, אנו לא רק מגלים את הכאב שהושתק דורות אלא גם את החוסן הנפשי המופלא שאיפשר לנו לשרוד עד היום.
ה”ונהפוך הוא” האישי שלנו מתחיל ברגע שבו אנו מחזירים את המסיכה ההישרדותית אל העבר ביראת כבוד, ומסכימים להתהלך בעולם בפנים גלויות. כי בסופו של יום, המלכות האמיתית שלנו לא זקוקה לתחפושת; היא זקוקה רק לאומץ שלנו להאמין שאנו טובים כפי שאנחנו ללא המסיכה ההשרדותית.
ביבליותרפיה:
רפואת עץ הדורות – הרב משה ארמוני
“כשהגוף אומר לא” (When the Body Says No )-ד”ר גאבור מאטה
