לשרוף את האסמים או לבנות את יבנה? מנהיגות פנימית ברגעי חורבן ושבר

מאת: מוישי רוזן, עו”ס קליני – ליווי טיפולי במצבי משבר

כשמביטים לאחור על השתלשלות סיפור חורבן בית המקדש השני, מגלים שהסיפור הוא הרבה מעבר לאירועים העיקריים של המצור על ירושלים שאותו אנו מציינים בצום עשרה בטבת, נפילת החומות בי”ז בתמוז, וחורבן הבית בט’ באב. המלחמה מול האימפריה הרומית לא הייתה אירוע נקודתי, אלא שרשרת של חורבות קטנים ומדממים בכל רחבי ארץ ישראל. נפילת מצודת יודפת בגליל, החורבן הנורא בגמלא, וכיבוש חבל יהודה, שהסתיימו בשיא של נפילת ירושלים ושריפת בית המקדש. למעשה, אחד האסונות הגדולים ביותר שניתן ללמוד מהם עלינו, הוא דווקא הבחירה של חלקים נרחבים בעם להעמיק את השבר במו ידיהם.

חכמי הדור ומנהיגיו, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, זיהו את תמונת המצב והבינו שהמציאות השתנתה. הם קראו לנהל את האירוע מתוך ראיית העתיד, להגיע להסדר עם הרומאים ולהציל את מה שניתן ולכן הם ביקשו “תן לי יבנה וחכמיה”. הם חיפשו דרך לשמור על הגרעין החי, על היום שאחרי. אולם מולם קמו קבוצות ה”בריונים” מתוך העם. מתוך מקום פגוע וראייה מבוהלת ומצומצמת, הם סירבו להקשיב למנהיגים. הם שרפו את מחסני המזון של עצמם בירושלים הנצורה, נלחמו איש באחיו, ובחרו להילחם עד טיפת הדם האחרונה במלחמה חסרת סיכוי, באצטלה של אידיאל אי-הכניעה והצלת הכבוד של עם ישראל. הם כנראה לא שאלו מה יקדם אותנו מכאן?, אלא פעלו מתוך דחף רגשי רגעי של נקמה והטחת הראש בקיר.

חורבן הבית אמנם היה גזירה משמיים, אבל חורבן אסמי המזון ומלחמת האחים היו בחירה מלאה. הם בחרו את עומק השבר.

חורבן הבית הפרטי

הדינמיקה ההיסטורית הזו מקבלת ביטוי מוחשי וכואב כשאנו פוגשים את חורבן הבית הפרטי. משבר הגירושין. כולנו עומדים פעם תחת החופה עם חלום צלול על בית נאמן. אף אחד לא מדמיין באותו רגע שיגיע לנקודה שבה החלום הזה יתנפץ לרסיסים, והוא ימצא את עצמו עומד מול הריסות רגשיות, משפחתיות וכלכליות.

כאן בדיוק מתעורר אותו מנגנון נפשי קדום. כשאדם חווה משבר קיומי כמו פירוק הבית שלו, המוח שלו מפרש את הסיטואציה כאיום קיומי מיידי. המערכת העצבית מוצפת, והמוח עובר למצב הישרדותי קלאסי של לחימה, בריחה או קיפאון (Fight, Flight, Freeze).

זהו מצב של “צמצום תודעתי” וחסימת היכולת היצירתית והמרחבית של המוח. במצב הזה, ה”פרדיגמה”, אותם משקפיים סמויים מן העין שדרכם אנו מפרשים את המציאו משתבשת לחלוטין. במקום לראות את התמונה הרחבה ואת היום שאחרי, אנחנו רואים רק איום מיידי בראיית מנהרה צרה. כשהצד השני מטריד, לוחץ או פוגע, המנגנון ההישרדותי לוקח את המושכות. האבהות או האמהות מתערערות, ואנו עלולים לעבור לתגובות אוטומטיות והישרדותיות כמו כניסה למלחמות משפטיות ואישיות חסרות תוחלת ושריפת “מחסני מזון” רגשיים וכלכליים רק כדי להוכיח שאנחנו צודקים, או לחילופין  קיפאון, הרמת ידיים וויתור על מקומנו בחיי הילדים.

במצב הצמצום הזה, הסיכוי להגיב נכון נמוך מאוד. אנחנו הופכים לבריונים של ירושלים. שורפים את המשאבים של עצמנו ושל הילדים שלנו מתוך סערת הרגש, ומייצרים חורבות נוספות על החורבן הקיים.

הבחירה שבתוך השבר: מגירושין לכל משברי החיים

אך הכלל הזה אינו ייחודי רק לגירושין. הוא נכון לכל משבר או תפנית חדה שהחיים מזמנים לנו בין אם מדובר באובדן מקצועי, משבר אישי או בריאותי או נפילה כלכלית. המשבר עצמו הוא המציאות, ולעיתים קרובות אין לנו שליטה על עצם התרחשותו. החומות נפרצות. אך השאלה הגדולה המונחת לפתחנו היא תמיד. מהו עומק ההרס שאנחנו נאפשר למשבר הזה להותיר אחריו? האם נבחר להרוס יותר, או שנבחר ליצור ולבנות מתוך השברים?

המנהיגות האישית והנפשית נולדת בדיוק בנקודה שבה אנחנו מצליחים להרחיב מחדש את נקודת המבט בתוך הסערה. כדי לעשות את הפעולות הנכונות, אנחנו חייבים לצאת לרגע מהאוטומט ההישרדותי, להרים את הראש מעל פריצת החומות המיידית ולשאול את השאלות הנכונות. מה יקדם את העניין באמת? ומהן הפעולות שישרתו את הערכים שלי בטווח הרחוק?.

ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ששהה במחנות אשוויץ, שאל את עצמו שאלה אחת. איך ישנם אנשים בתוך המחנות שמתאבדים או מאבדים צלם אנוש, ואנשים אחרים שבוחרים לחיות, לוותר על פרוסת לחמם האחרונה לזולת? הוא מזכיר לנו שלכולנו.  כן, לכולנו!!! גם במצבים קשים וטראומטיים במיוחד,  יש את היכולת והחופש לבחור בכל רגע נתון. או ליתר דיוק במרווח שבין הגירוי לתגובה, קיימת לנו החירות לבחור את עמדתנ ותגובתנו.

המנהיג הוא לא זה שהעבר שלו נקי או שחייו חפים ממשברים. המנהיג הוא זה שיודע לנהל את האירוע הרגשי שלו בתוך הסערה, מתוך תודעה של בחירה ולא מתוך דחף הישרדותי מבוהל.

כשרבן יוחנן בן זכאי הבין שנפילת הבית היא בלתי נמנעת, הוא לא שקע בקיפאון ולא הצטרף ללחימה העיוורת ששרפה את העיר מבפנים. הוא הסתכל קדימה, אל היום שאחרי החורבן, והקים את יבנה. הוא הבין שהמבנה הפיזי יכול להיחרב, אבל המהות והעתיד תלויים בבחירות שנרשום ברגעים אלו ממש.

להחזיר את המושכות לידיים

בסופו של יום, ניהול עצמי ומנהיגות בתוך משבר דורשים מאיתנו להפסיק להשקיע אנרגיה במה שאינו בשליטתנו. בפעולות של האנשים שפגעו בנו, בהחלטות עבר, או בעצם קיומו של החורבן  ולהתמקד אך ורק במקומות שבהם יש לנו השפעה פרואקטיבית. זה דורש מאיתנו להחזיק חזון ברור ליום שאחרי, לנהל את משאבי הנפש שלנו בתבונה, ולא לתת למלחמות הדחופות והרגשיות של ההווה לחנוק את מה שבאמת חשוב. שזה העתיד שלנו, השפיות שלנו והאנשים שיקרים לנו.

החומות עשויות להיפרץ, והלב שלנו ימשיך לזכור את כאב האובדן והפירוק. אבל המוח הוא המנהיג. אם נשכיל לצאת מנקודת הצמצום ההישרדותית, לשאול את השאלות המקדמות ולראות את העתיד, נגלה שגם מתוך האפר של י”ז בתמוז וט’ באב הפרטי שלנו, אנחנו אלו שמחזיקים במושכות, ואנחנו אלו שנבחר איך ייראה בית המקדש השלישי שייבנה במהרה.