מי באמת מנהל את הזוגיות שלך “הילד” שבך או “הבוגר” שבך?
כותב המאמר : משה פטגו יועץ נישואין ומשפחה מנחה NLP וחבר באגודת היועצים והמטפלים בישראל
לפעמים אנחנו מסתכלים על בן או בת הזוג ולא מבינים: איך יכול להיות שדווקא האדם שאני הכי אוהב מצליח לפגוע בי כל כך? משפט קטן יכול להדליק כעס גדול.
שתיקה קצרה יכולה להרגיש כמו התרחקות. הערה שנאמרה בלי כוונה רעה יכולה לגרום לנו להרגיש לא מספיק טובים.
ואז אנחנו מגיבים: מרימים את הקול או נסגרים, מתרחקים או מאשימים, דורשים תשובות. ולפעמים, כמה דקות אחר כך, אנחנו כבר שואלים את עצמנו:”למה הגבתי ככה?”
כדי להבין את זה, כדאי להכיר שני מושגים מעולם הטיפול: החלק הילדי והחלק הבוגר שבתוכנו.
מהו החלק הילדי ומהו החלק הבוגר? בתוך כל אחד מאיתנו יש עולם רגשי שהתפתח לאורך החיים. אנחנו אמנם מתבגרים בגיל, אבל החוויות הרגשיות שלנו ממשיכות ללוות אותנו. “החלק הילדי” הוא דרך טיפולית לתאר את המקומות בתוכנו שבהם אנחנו חווים צרכים רגשיים בסיסיים ופגיעוּת: הרצון שיאהבו אותנו, שיראו אותנו, שיקשיבו לנו, שיקבלו אותנו ושנרגיש שאנחנו חשובים ובטוחים בקשר.
החלק הילדי אינו דבר שלילי, והוא אינו אויב שצריך להעלים. הוא חלק טבעי מאיתנו. הוא נושא איתו את היכולת להרגיש, להתלהב, להיקשר, לבקש אהבה – אבל גם להיפגע, לפחד מדחייה ולהרגיש חסר ביטחון. כאשר אנחנו מרגישים דחויים, לא רצויים, לא מספיק טובים או לבד, החלק הזה יכול להתעורר. למשל, בן זוג שלא קיבל תשובה להודעה עשוי מיד להרגיש: “לא אכפת לה ממני.”
בת זוג שמקבלת ביקורת עשויה לחוות: “אני אף פעם לא מספיק טובה.” התגובה יכולה להיות כעס, בכי, הסתגרות, דרישה לקרבה או התרחקות. לא מפני שהאדם אינו בוגר, אלא מפני שנגעו אצלו בנקודה רגשית רגישה. לעומת זאת, החלק הבוגר הוא היכולת לעצור ולהתבונן במה שקורה לנו. הוא מאפשר לנו לזהות את הרגש והצורך, לבדוק את המציאות, לווסת את עצמנו ולבחור כיצד להגיב.
החלק הבוגר יכול לומר: “נפגעתי, אבל אני לא חייב לפגוע.” “אני כועס, אבל אני רוצה להבין קודם מה באמת קרה לי.” “אני מרגיש דחוי, אבל זה לא בהכרח אומר שבן הזוג שלי דוחה אותי.” “אני זקוק לקרבה, ואני יכול לבקש אותה במקום לדרוש אותה.” במילים פשוטות: החלק הילדי מרגיש ומגיב. החלק הבוגר מרגיש, מתבונן ובוחר. המטרה הטיפולית אינה להיפטר מהחלק הילדי. להפך, המטרה היא לאפשר למבוגר שבתוכנו לפגוש אותו.
במקום שהחלק הילדי ינהל את הסיטואציה, המבוגר יכול לומר לו: “אני מבין שנפגעת. אני מבין שאתה זקוק לקרבה, אני איתך. עכשיו בוא נחשוב איך נכון להגיב.”
וכאן מתחבר הסיפור כולו לתיאוריית ההתקשרות.
למה זה קורה דווקא בזוגיות? תיאוריית ההתקשרות, שהתפתחה מעבודתו של ג’ון בולבי, מלמדת שהצורך בקשר ובביטחון אינו מסתיים בילדות. גם כמבוגרים אנחנו זקוקים לקשר משמעותי שבו נרגיש רצויים, חשובים ובטוחים. לכן הזוגיות יכולה להיות מקור עצום לביטחון ולקרבה, אבל היא גם יכולה לגעת במקומות הרגישים ביותר שלנו. אנחנו יכולים להיות אנשים חזקים, מצליחים, עצמאיים ומתפקדים, אבל כאשר האדם החשוב לנו מתרחק, מתעלם או אינו מבין אותנו, משהו עמוק בתוכנו יכול להתערער. פתאום אנחנו לא מגיבים רק למה שקורה עכשיו. אנחנו מגיבים גם למה שהאירוע הזה “אומר לנו”. כאשר בן הזוג מתרחק, אנחנו עלולים לחוות זאת לא רק כריחוק רגעי, אלא כ: “אני לא חשוב לו.” כאשר בת הזוג מבקרת אותנו, אנחנו עלולים לשמוע לא רק ביקורת על מעשה מסוים, אלא: “אני לא מספיק טוב.” וכאשר אנחנו מרגישים שהקשר בסכנה, אנחנו מגיבים לפעמים מתוך המקום הכי פגיע שלנו.
וכאן מתחיל המעגל הזוגי
אחד מבני הזוג מרגיש ריחוק ומנסה להתקרב. הוא שואל, מתלונן, דורש תשובות או מגביר את הלחץ. בן הזוג השני מרגיש מוצף ומתרחק. הוא שותק, נסגר או אומר: “עזבי אותי, נדבר אחר כך.” ככל שהוא מתרחק, הראשון נלחץ יותר. ככל שהראשון לוחץ השני מתרחק יותר. וכך נוצר מעגל.
אחד אומר: “אני רודף אחריה כי היא לא מתקרבת.” השני אומר: “אני מתרחק ממנו כי הוא לא נותן לי אוויר.” ושניהם חווים את עצמם כמי שמגיבים לשני. אבל מתחת לכל זה מסתתרת לעיתים אותה בקשה: “אני רוצה להרגיש בטוח בקשר.” אחד מתקרב כדי לא לאבד. השני מתרחק כדי לא להיפגע.
וכך שני אנשים שאוהבים זה את זה עלולים להיכנס למאבק שבו כל אחד מנסה להגן על עצמו.
אז מה עושים? כאן נכנס לתמונה החלק הבוגר.
להיות בוגר מבחינה רגשית לא אומר שלא נפגע. זה לא אומר שלא נצטרך את בן הזוג שלנו, וזה גם לא אומר שעלינו להתמודד לבד. להיות בוגר פירושו: להיות מסוגל להרגיש, ובכל זאת לבחור כיצד להגיב.
אני יכול לכעוס בלי לפגוע. אני יכול להיפגע בלי לתקוף. אני יכול להזדקק לקרבה בלי לדרוש אותה בכוח. אני יכול לפחד שבן הזוג מתרחק ממני בלי לקבוע מיד שהוא כבר לא אוהב אותי. זוהי היכולת ליצור מרווח קטן בין מה שאני מרגיש לבין מה שאני עושה. ולפעמים המרווח הזה יכול לשנות שיחה שלמה.
במקום לומר: “אתה אף פעם לא מקשיב לי!” אפשר לומר: “כשאתה לא מקשיב לי, אני מרגיש שאני לא חשוב לך, חשוב לי להרגיש שאתה איתי. “במקום: “את חונקת אותי!” אפשר לומר: “אני מרגיש מוצף עכשיו, אני צריך קצת זמן להירגע, אבל אני לא רוצה להתרחק ממך.”
פתאום אנחנו לא מדברים רק על ההתנהגות. אנחנו מדברים על מה שקורה בלב. מאחורי הכעס מסתתר לפעמים צורך בקרבה. אחד הדברים המשמעותיים בעבודה זוגית הוא ללמוד להסתכל מעבר להתנהגות. מאחורי כעס יכול להיות כאב. מאחורי ביקורת יכול להיות צורך בהכרה. מאחורי התרחקות יכולה להיות הצפה. ומאחורי דרישה לקרבה יכול להיות פחד מאובדן הקשר. כאשר אנחנו מצליחים לזהות את מה שנמצא מתחת לתגובה, אנחנו יכולים להתחיל לדבר אחרת.
במקום: “למה אתה אף פעם לא שם בשבילי?” אפשר לומר: “אני מרגיש לבד עכשיו, ואני צריך להרגיש שאתה איתי.” זה כבר משפט שנשמע אחרת. וזה בדיוק המקום שבו יכולה להתחיל להיווצר אינטימיות אמיתית. לא כאשר אנחנו מסתירים את הפגיעוּת שלנו, אלא כאשר אנחנו לומדים להביא אותה לקשר בצורה שאפשר לפגוש.
זוגיות בטוחה אינה זוגיות בלי מריבות
חשוב להבין: זוגיות בטוחה אינה זוגיות שבה אין ריבים. גם זוגות אוהבים רבים. ההבדל הוא לא תמיד בשאלה האם תהיה פגיעה, אלא בשאלה מה אנחנו עושים אחרי הפגיעה. האם כל אחד נשאר בעמדה שלו ומחכה שהשני ייכנע? או שאפשר לעצור, לחזור לשיחה ולומר: “נפגענו, בוא ננסה להבין מה קרה לנו.” אפשר לטעות ועדיין לתקן. אפשר להיפגע ועדיין לחזור. אפשר לומר: “לא הייתי בסדר.” ואפשר גם לומר: “אני מבין עכשיו מה קרה לך.” דווקא היכולת לחזור ולתקן אחרי פגיעה יכולה לבנות ביטחון בקשר.
ומה אפשר לעשות כבר היום?
בפעם הבאה שאתם מרגישים שהתגובה שלכם לבן הזוג חזקה במיוחד, נסו לא להגיב מיד. עצרו לרגע ושאלו את עצמכם שלוש שאלות:
1. מה באמת קרה עכשיו?
נסו להפריד בין העובדות לבין הפרשנות שלכם.
2. מה קרה לי בפנים?
האם אני כועס? פגוע? מפחד? מרגיש דחוי? לבד? לא מספיק טוב?
3. מה אני באמת צריך עכשיו?
האם אני זקוק להקשבה? לקרבה? להרגעה? להכרה? לזמן כדי להירגע?
ואז נסו להחליף את ההאשמה בבקשה.
במקום: “אתה אף פעם לא שם בשבילי.” תתנסחו: “אני מרגיש לבד עכשיו, ואני צריך אותך קרוב אליי.”
במקום:”את לא נותנת לי לנשום.” תתנסחו: “אני מוצף עכשיו. תני לי כמה דקות להירגע, ואחר כך אני רוצה שנדבר.”
זה לא תמיד יעבוד מיד. שינוי בדפוס זוגי הוא תהליך.
אבל בכל פעם שאנחנו מצליחים לעצור רגע לפני התגובה האוטומטית, לזהות מה קורה לנו ולבטא את הצורך שמתחת לכעס – אנחנו עושים צעד קטן מהתגובה הילדית אל הנוכחות הבוגרת.
והמטרה אינה שהילד שבתוכנו ייעלם.
המטרה היא שהמבוגר שבתוכנו יהיה מספיק נוכח כדי להקשיב לו, להרגיע אותו ולבחור כיצד לפעול. ובסופו של דבר, אולי זו אחת המשימות החשובות ביותר של זוגיות בוגרת: לא לדרוש מבן הזוג שלא ייגע לעולם בפצעים שלנו, אלא ללמוד יחד איך לגעת בהם בעדינות. כי מאחורי הרבה מריבות מסתתרת לפעמים בקשה פשוטה:
“תראה אותי”. “תשמע אותי”. “תהיה איתי.” “תן לי להרגיש שאני חשוב לך.”
וכשאנחנו מצליחים לשמוע את הבקשה הזו, במקום רק את הכעס שמכסה עליה, משהו במרחב הזוגי מתחיל להשתנות. פחות מאבק. פחות הגנה. יותר הבנה. יותר קרבה. ובעיקר, יותר אפשרות לשני אנשים להרגיש שהם לא לבד בתוך הקשר.
