זמן מלחמה: ממשבר זוגי לצמיחה משותפת

כשהחזית הזוגית מצטרפת לחזית המלחמתית

מלחמה. בן הזוג יצא ללחימה, אולי הוא כבר חזר לחופשה קצרה וחזר שוב לחזית. אבל זה לא קרה כמו שהם רצו שזה יקרה. במקום שהוא יצא מהבית עם חיוך ועם הרבה כוחות, שוב הייתה מריבה ושוב אותה הרגשה מרירה, שכל כך מקשה על התפקוד. ציפינו שאולי הפעם יהיה אחרת, אבל זה לא קרה. שוב נכנסנו לאותן ה”פינות”.

כל אחד מבני הזוג נשאר לבד עם תחושות של איבוד כוחות, של כעסים ועצבות. הציפיה שהוא יחזור ונמלא את עצמנו בכוחות, התחלפה באכזבה ובריקון המצברים. ואולי זה אפילו מלווה בתחושת אשמה: ומה אם יקרה לו משהו, הרי לא סגרנו את המריבה, נפרדנו בקושי באמירת שלום. אולי אפילו בגללי יקרה לו משהו במלחמה. ומאידך, קיימת גם תחושה אחרת: ‘למה תמיד אני צריכה להתפשר ולוותר? שהוא יקח אחריות’.  כמה זה צורם כאשר בן הזוג שומע את החבר מדבר עם אשתו בגעגוע. וכמה צובט בלב לשמוע את החברה משוחחות עם בן הזוג ומזילה דמעה של געגוע. ואת… מתגעגעת לגעגוע…

איך נשנה את המגמה בעיצומו של רגע מורכב כל כך?

בדרך כלל, זוגות  חווים עליות וירידות במערכת הזוגית. הם יחוו רגשות סותרים. קיימת קנאה בין בני הזוג  אבל גם גאווה בהצלחה של האחר. אכזבות וציפיות, חיבה ומרחק, שנאה ואהבה, ‘אי אפשר איתה, אבל אני כל כך רוצה בקרבתה’. כך היא דרכו של רגש, ושל מערכת זוגית. בעת הזו, עת המלחמה, חשוב שנבחר באופן מודע להתחבר לדרך המאירה את הפן החיובי של הנישואין. בעת הזו, כדאי שנבחר להתבונן רגע בהיסטוריה הזוגית שלנו, בנקודות החן שיצרו את הקשר הזוגי. זו ההתבוננות בעבר, בתהליכי הבחירה שיצרו את המערכת הזוגית. מאידך, חשוב להתבונן בבניית הקשר מן העבר אל ההווה. במהלך חיי הנישואין חווינו לא מעט חוויות שמחות של חברות ושביעות רצון, של אכפתיות, של נעימות ואינטימיות ושל חוסן זוגי, שנבנו ביחד במהלך השנים. היו זמנים שבהם כזוג צעדנו יחד כתף אל כתף באתגרי החיים.  במהלך חיי הנישואין הזוג צובר חוויות שיש בהן בנייה של הקשר הזוגי.

ההצעה היא שכעת נניח בצד את הציר המרחיק והמקרר, הציר של הרגש הסוער והפגוע. עוד תגיע העת לעסוק בו. אסור להזניח את הבירור. אבל כעת, בזמן הלחימה זה לא הזמן המתאים. כזוג נבחר לחדש את הקשר בציר המחבר והמאחד. אגב, בדרך מיוחדת זו בחר עם ישראל לאחוז במהלך התקופה האחרונה. על אף הפירוד והפילוג שקדמו למלחמה, בחרנו להתחבר יחד ולעמוד איתן כנגד האויב שנלחם בנו. זו בחירה בין שתי דרכים ששתיהן קיימות בו זמנית, השאלה היא על מה נכוון את פנס הקשר בעת הזו. אבל כיצד עושים זאת כשאנחנו במרחק הרגשי הזה. למה שאני אפתח את הפתח? תמיד אני צריכה לעשות את זה? אולי אם אני אמצא בעצמי אומץ ואפנה היא תידחה את הפנייה שלי? זו תחושה שבהחלט יכולה לקנן בנו. תחושה ששוב אני צריך ליזום, ושאולי תבוא דחייה. גם בתחושה זו כדאי לטפל, אבל אחרי המלחמה. כעת זו עת אחרת. עת לחבר.

אז מה כן?

כדאי להתקשר או לשלוח הודעה שיש בה פנייה שמביעה אכפתיות אך לא הודעה המביעה רגשות שקשה לי כבן או כבת זוג להביע אותן:

למשל: ‘איך את מסתדרת עם החוגים של הילדים’ איך הייתה ארוחת הערב, מה שלום ההורים שלך…אלו  הודעות מתעניינות, אכפתיות אך לא נכנסות פנימה לרגש.

(הודעה שיש בה ציפייה לרגש של אהבה וחיבה יכולה ליצור דיסוננס). מצד בת הזוג: ‘איך אצלכם, האם קר בלילות, יש לכם מספיק ציוד, איך רוח הלחימה אצלכם?’

יתכן שהתגובה שתתקבל תהיה  קצרה, לקונית ומאכזבת. זה בסדר, זה חלק מהתהליך.  אולי תהיה  אכפתית, אך לא  חיבה. גם זה בסדר גמור. יש לקבל אותה בהבנה על אף שאין בה חיבה יתרה. חשוב להדגיש שמהלך כזה מצריך מאיתנו אומץ ללכת למקום לא ידוע  אך זה חל מתהליך שיאפשר שינוי. כך צעד אחרי צעד יש להתקדם עד ליכולת להגיע למקום טוב יותר שימלא אותנו בזיכרונות שיובילו לפתח את הציר החיובי בקשר שבו אנחנו מבקשים לבחור בעת הזו. כאן יוכל להיכנס הרגש, וכך לאט לאט עוד הודעה או טלפון יוכלו לשדר לשני שיש כאן רצון להאיר את הצד הטוב של הזוגיות. וממילא הריקוד הזוגי יקבל כיוון חיובי. וכאשר יבשילו התנאים חשוב לדעת באופן פוזיטיבי על הבחירה בטוב.

בהצלחה, ביחד תנצחו!

ערן שטראוס 0528119344

קליניקות: נתניה, חריש, אבני חפץ ובזום.