הפסיכולוג היהודי אברהם מאסלו לימד את העולם להבחין בין “רצונות” לבין “צרכים”. בעוד שהיכולת שלנו כאנשים בוגרים לדחות סיפוקים מובנית בנו באופן טבעי, מה שמאפשר לנו להתמודד עם אי הנוחות של “רצונות” לא ממומשים, הרי שפגיעה בצרכים הקיומיים שלנו תיצור דינמיקה של מצוקה נפשית שתלך ותחריף ככל שהצורך האקזיסטנציאלי שלנו ימשיך לא לקבל את המענה הנדרש.
מצוקה זו הינה חלק ממערכת מופלאה שהריבונו של עולם טבע בנו בצורה של “מנגנוני כאב” המשמשים אותנו כ”מנגנוני הגנה” על המערכות החיוניות שלנו, הביולוגיות והנפשיות כאחד.
דוגמא בסיסית למנגנון כאב המשמש כמנגנון הגנה, היא תחושת המצוקה של רעב, צמא או עייפות. אילולי שהיינו חווים מצוקה בעקבות הצורך הקיומי שלנו במזון או בשינה, הרי שחלקנו היה מוותר על התענוג של סיפוק צרכי הגוף, לטובת המשך של העיסוק האינטנסיבי בריתמוס של החיים על פני כדור הארץ, מה שבסופו של דבר היה פוגע ביכולת הקיום שלנו.
בבסיס הפירמידה מאסלו מציב את הצרכים הביולוגיים שלנו במזון, שתיה, חמצן, טמפרטורה ועשיית צרכים, ומיד בקומה הבאה מופיע הצורך הרגשי – פסיכולוגי שלנו ב”יציבות וביטחון”. הצורך לחוש שאנחנו בטוחים ומוגנים ואיננו נמצאים בסכנה, ושמצב הביטחון הזה הינו יציב וקבוע לאורך זמן. העדר תחושה של יציבות וביטחון וכל פגיעה בה, מערערת את שלוות הנפש שלנו, ויוצרת מצוקה משמעותית, המתבטאת בין היתר באי שקט, כעס, ולעיתים אף זעם, הצפה רגשית ומיקוד ברגשות שליליים, כשבמצבים קיצוניים יכולים לחולל ריקוד מכושף של דיכאון וחרדות.
אין ספק שמגפת הקורונה איתה האנושות מתמודדת בימים אלו מטלטלת ופוגעת באופן משמעותי את תחושת היציבות והביטחון ברמה הכי בסיסית שלה. יש לנו פחד וחשש קיומי אדקווטי לחיינו ולחיי משפחתנו והסובבים אותנו, ואפילו מחשבות וחששות אפוקליפטיים וקטסטרופליים, שבאופן טבעי מפעילים את מערכות ההגנה שלנו, ויוצר אצלנו מצוקה משמעותית ונוכחת.
חשוב שניתן לעצמינו ולסובבים אותנו את ההרשאה לחוות כל רגש באשר הוא, הן מבחינת התוכן של הרגש והן מבחינת העוצמה שלו. מערכת הרגשות שלנו לא מכירה את הפרקטיקה של “ויכוח” עם הלגיטימציה של הרגשות, וכל ניסיון שכזה גורם למערכת הרגשות שלנו להגיב באנטגוניזם, התכווצות, ואף החמרה והצפה של הרגשות השליליים. במקום להתווכח עם הרגשות או לנסות להקטין אותם, עלינו פשוט לשהות במחיצתם, ולאפשר להם להיות נוכחים תוך קשב אמפטי מלא ומדויק, ובכך לאחוז בדרכיו של הקב”ה האומר: “עמו אנכי בצרה” (תהילים צ”א – ט”ו), ובגירסה פואטית יותר: “אם תפגוש אדם שבור/ שב אתו/ על סף השבר הארור/ אל תנסה לתקן/ אל תרצה שום דבר/ ביראה ובאהבת הזולת/ שב אתו/ שלא יהיה שם לבד” (סמדר וינשטוק). רק לאחר שהייה בטוחה ומשמעותית ברגשות השליליים, נוכל לעשות התערבויות נוספות שיאפשרו הרגעה וכניסה לפרופורציה, והתמודדות מיטבית עם חוסר היציבות.
חלק ממה שאנחנו יכולים לעשות בזמן שאנו מרגישים חוסר ביטחון ויציבות, היא המודעות וההבחנה בין מה שאכן אינו בשליטתנו, ששם עלינו לשחרר ולאפשר לעצמינו לחוות חוסר שליטה, לבין החלקים שבהם אנחנו כן יכולים להשפיע ולהרגיש יותר בשליטה, ושם למקד את העשייה שלנו. נראה ש”תפילת השלווה” יכולה לתת לנו השראה לאתגר הזה: “אלי! תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. את האומץ לשנות את אשר ביכולתי. ואת התבונה להבחין בין השניים”.
אחת הדרכים שאפשר להציע להחזיר לעצמינו את תחושת השליטה במצב בו אנו נמצאים, היא דרך התובנה העמוקה אליה הגיע הפסיכולוג הנודע ויקטור פרנקל מייסד תורת הלוגותראפיה, בהתבוננו על מצבם הנפשי של האסירים במחנות ריכוז, ועל שמה הוא קרא את ספרו המונומנטלי: “האדם מחפש משמעות”. פרנקל הבין שמה שנותן לנו את היכולות לשרוד ולהתמודד בזמני משבר ודחק תוך חיבור אל החלקים החזקים והחיוניים שלנו, היא מציאת משמעות לסבל ולקושי איתו אנחנו מתמודדים. פרנקל מרבה לצטט את ניטשה שאמר: “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך”!
גורדון אולפורט בהקדמה לספרו של פרנקל, מתמצת את עיקר גישתו בזה הלשון: “לחיות – פירושו לסבול. להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו, ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו”.
לעיתים המשמעות של הסבל יכולה להיות קשורה לעתיד, וכפי שפרנקל מתאר בספרו: “נוכחנו לדעת כי בשביל האחד היה זה בנו האהוב שחיכה לו בארץ זרה. בשביל האחר התגלמה התקווה בעצם, ולא באדם. כמו אותו מדען שכתב שורה של ספרים שטעונים היו השלמה. שום אדם אחר לא יכול לעשות את עבודתו, כשם ששום אדם אחר לא יכול לתפוס את מקום האב באהבת הבן”.
אך בהחלט ייתכן ליצוק משמעות דרך ההווה שנוכח כאן ועכשיו, מתוך נסיון יצירתי לזהות הזדמנויות החבויות דווקא בתוך המצב הכפוי “אשר אין ביכולתי לשנות”. אצל אחד זה יכול להיות הזדמנות לקרוא ספר שהיה חשוב לו לקרוא אך לא מצא את הפנאי, בעבור אחר זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה להכיר ולגבש את נישואיו ומשפחתו בצורה מעמיקה וחווייתית יותר. ייתכן גם שהמשמעות שהאדם יבחר ליצוק אל תוך המשבר הזה יהיה רוחני ופילוסופי יותר, כמו לחוש באופן עמוק ואוטנטי שיש לו הזדמנות נדירה להיות שותף לקב”ה במעשה בראשית, בזה שהוא מקפיד באדיקות על ההוראות המנחות לשמור על בריאות וחיי האנושות שהן הם תכלית הבריאה, או למשל היכולת לחוות תפילה וחיבור לריבונו של עולם ממעמקים ומעומקים, כמו גם ההזדמנות לחשבון נפש ולחישוב מסלול מחדש, ועוד כהנה וכהנה.
בנוסף פרנקל מחדד מאוד את העיקרון של “בחירה חופשית” גם במצבי קיצון בו חירותו הבסיסית של האדם ניטלת ממנו כמו למשל במחנות ריכוז, וזאת מאחר שלעולם אדם נשאר בן חורין ובר בחירה לתגובות שלו למצב אליו נקלע, כמו שאומר השיר “אינני יכול לשנות את כיוון הרוח – אבל אני יכול לשנות את כיוון המפרש שלי” (ג’ימי דין).
מספר פרנקל: “נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, ולדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של סערה נפשית וגופנית. אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקודת ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו ייראה לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא! בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז.”
לסיכום: מגפת הקורונה ודרכי ההתמודדות איתה נכפו עלינו. נכפתה עלינו תקופה של “שגרת חרום” לא נעימה, מתסכלת ומדכדכת. על חלקינו נכפים חרדות כלכליות משמעותיות. נכפתה עלינו שהייה עמוסה ומורכבת בתוך הבית. זה בסדר שזה מרגיש לנו לא נעים ואפילו קשה ומעיק. זה טבעי ונורמלי לחלוטין. אך אם נרצה נוכל ליצוק משמעות אישית מיוחדת ואינדיבידואלית שתוכל לאפשר לנו התמודדות מטיבה מגדלת ומצמיחה.
