רוב הזוגות שמגיעים לטיפול, מגיעים מהמקום המאשים – כל אחד רואה את השני כאשם במצבם.
על כך אמרו חז”ל ”אדם קרוב אצל עצמו” (סנהדרין דף ט, ע”ב) ו”כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו” (משנה נגעים ב משנה ה), בפסיכולוגיה חברתית ישנו מושג שנקרא ‘טעות הייחוס הבסיסית’ שמשמעותו – האדם מייחס התנהגות לזולת כתלויה בתכונתו, ואילו כלפי עצמו בהקשר לסיטואציה. למשל, אם אגיע לפגישה באיחור, הרי שזה ”בגלל הפקקים” אך אם האדם עמו אני אמור להיפגש יגיע באיחור, זה משום ש”הוא טיפוס שתמיד מאחר”.
בהקשר הזוגי, התופעה הזו מתעצמת, שכן כל אחד יסביר את הטעויות שלו כתלויות הקשר – זה בגלל שהייתי עייף, זה בגלל שאני עובדת קשה, זה בגלל שהיא הכעיסה אותי. ואילו את התנהגות השני כקשורה לתכונה – היא עצלנית, היא סתם עייפה כל הזמן, הוא כעסן. נוסיף לזה את העובדה שכל צד לעולם ירצה להיות הצודק בכל דיון או ויכוח, והנה קיבלנו מתכון בטוח להאשמות הדדיות.
מציאות כזו מייצרת תסכול מצד שני בני הזוג. בשלב מסויים, כבר אין את היכולת להביע דעה, שכן היא אינה נשמעת. כל אחד מהצדדים לעולם יראה את עצמו כקרבן/פגוע/צודק, ואת הצד השני כאשם במצב. בשלב מסויים, חוויית התסכול כה גדולה שהיא תתחיל לייצר ביקורת מתמדת ומתחים.
כיצד עושים שינוי?
המוח שלנו משתדל לקצר תהליכים. לפיכך, אנו למדים התנהגויות חדשות ולאחר זמן הן נעשות אוטומטיות אצלנו. כך אנו גם מפתחים סטריאוטיפים. אנו לומדים לקטלג אנשים או התנהגויות על פי המראה שלהם או על פי התנהגויות מסוימות.
כך גם בזוגיות. אנו מגיבים בצורה אוטומטית, ולא עוצרים לחשוב או להבין באמת את התנהגות השני. לרוב כבר קטלגנו את בן/בת הזוג, ולרוב בצורה לא מושכלת ולא מחמיאה. מתוך כך אנו מגיעים למקום שאנחנו ”מבינים” את ההתנהגות שלנו, אבל מאשימים את השני בצרות שלנו.
המטרה היא לייצר מציאות הפוכה. מציאות בה אני מנסה להבין את השני, ומתוך כך לא להיות במקום מאשים, אלא במקום מבין. זוהי מהותה של שפת ה”אני-אתה”. מצב זה מייצר ‘דיאלוג’ המאופיין בכך ששני אנשים לוקחים אחריות על המקום שלהם, ורוצים לשמוע ולהבין מה עובר על השני. הם לא מנסים להכיל על השני את עולמם, או לשכנע אותו לראות את העולם כפי שהם רואים אותו. המניפולטור, יתעניין בשני רק אם זה משרת את האינטרס שלו. אבל בדיאלוג, האיכפתיות נובעת ממקום כנה. משמעות ה’אני-אתה’ פירושה ההבנה שיש כאן שני עולמות שפועלים ממקום אמיתי, ואני רוצה להבין את עולמו של השני. במקום כזה, נראה זוגות שיכולים להביע את עצמם בצורה אותנטית ובלי חשש, מתוך ידיעה שינסו להבין אותם ולשהות איתם. כאשר הדיאלוג נעשה בצורה הדדית, הוא מייצר זוגיות מצליחה.
לפיכך, הכלי העיקרי שכדאי להשתמש בו, היא להוריד את הפתיח ”הוא”/”היא”, או ”אתה”/”את” ולומר ”אני”. ”אני מרגישה פגועה” במקום ”אתה פוגע בי”. ”אני אשמח שיקשיבו לי יותר” במקום ”את לא מקשיבה לי”, וכן על זה הדרך. במקום שאני מדבר על עצמי, אני גם יכול לשמוע את השני. ובמקום שאני לא מרגיש מאויים או מותקף, אני גם יכול להקשיב לחווייה של מי שמולי.
בני זוג שמצליחים לייצר לעצמם מציאות של הקשבה אמתית, רצון כנה להבין את השני, דיבור שאינו מאשים אלא לוקח אחריות, הם בני זוג שיצליחו לאורך זמן.
שי יהודאי M.sw מטפל משפחתי וזוגי
הכותב הינו חבר במרכז טיפול “מטיבתא” – מרכז טיפול וייעוץ במשפחה תורני ארצי. לפניות: *2837
