השפעת החברה והתרבות על ההבדלים בין המינים:

מהרגע שתינוק נולד, מגדירה החברה את התנאים להשתייכותו המינית. גם כאשר התינוק בן יומו ולא ניתן להבחין אם הוא בן או בת מבעד לבגדיו, טורחים ההורים או צוות בית החולים לסמן את מינו בצבע המתאים למינו: ורוד לבנות, וכחול לבנים. תינוק רך גדל להיות משויך לבני מינו באינספור דרכים שהתרבות החברתית מכתיבה: צבע הבגדים, הדוגמאות המצוירות על בגדיו וחפציו, סוגי הצעצועים, צורת הדיבור וההתנהגות, שפת הגוף וציפייה חברתית מהתמודדותו עם מצבים שונים במהלך יומו. לבנים יקנו צעצועים בצבעים חזקים ובוהקים, צעצועי לחימה, כלי תחבורה וכדורים. משחקים תחרותיים הנותנים לגיטימציה לכוחניות, לשליטה ולניצחון בלעדי כבר מגיל צעיר. לבנות, לעומת זאת, יקנו צעצועים בצבעים רכים, אשר אופיים יהיה עדין, יצירתי ובעיקר טיפולי: בובות על שלל כלי הטיפול והטיפוח שלהן, עגלות, תחפושות, ערכות להכנת יצירות ושזירת תכשיטים, וכן משחקים המאפשרים שיתוף פעולה עם ילדים אחרים, ולא תחרותיות.

ממבט על כל קבוצת ילדים ניתן לראות כי גם ההתייחסות של המבוגר האחראי לילדים שונה: ילדים מקבלים את הלגיטימציה הסמויה להשתתף במאבקי כוחות, ולכן מאבקים, מריבות ו”מכות” בין ילדים מתקבלים בסלחנות רבה יותר מאשר אם היו קורים אצל בנות. לא נדיר לשמוע מבוגר אומר לילדות הנמצאות במאבק פיזי: “לא מתאים לבנות להתנהג כך”.

לעומת זאת, ילדות מקבלות לגיטימציה חברתית סמויה להיות עדינות ורגישות יותר מהבנים, ולכן דמעות של ילדות מתקבלות בסלחנות והבנה גדולים יותר מאשר אצל בנים. גם במקרה זה לא נדיר לשמוע מבוגר אחראי השולל מהילד את זכותו להביע רגשות בצורה הזו, ומתרה בילד הבוכה: “תפסיק לבכות כמו בת”.

אם כך, גם לנו, החברה, ישנה אחריות על התהליכים השונים העוברים על בנים ועל בנות, וגם אם זו נטייה מולדת, החברה וצורת החינוך המקובל כיום, מעצימים מאד את ההבדלים וגורמים לכך שהשוני יהיה עמוק יותר.

פן מעניין נוסף, מביאה ליליאן רובין בספרה “זרים אינטימיים” לגבי ההבדלים הנפשיים של גברים ונשים:

“קיימים מספר הבדלים פסיכולוגיים עמוקים בין גברים לנשים בחברה המערבית המודרנית. הבדלים אלה אינם הבדלים מולדים או טבעיים, אלא תוצר של המבנה החברתי של המשפחה. נקודת מפתח במבנה זה של המשפחה המודרנית היא העובדה שאשה גם אם לא תמיד האם, היא כמעט תמיד המטפלת העיקרית בתינוקות. כיוון שאישה היא זו המאכילה אותנו, המגוננת עלינו, המרגיעה אותנו, המחזיקה אותנו בזרועותיה על מנת לסלק את פחדינו, הרי אישה היא זו עמה אנו יוצרים את הקשר הרגשי הראשון והחשוב ביותר שלנו.

בתהליך הגדילה ישנם שני תפקידים בעלי חשיבות ראשונה במעלה: האחד – התפתחותה של זהות עצמית עצמאית, עקבית וברורה. השני – התפתחותה של זהות מינית ברורה כגבר או כאישה. תהליך ההתפתחות ואופן ביצועם של שני התפקידים הללו, שונים לגבי ילדים ולגבי ילדות, משום שאשה היא זו שטפלה בשניהם בינקותם. לגבי הילד, פיתוחה של זהות מינית גברית ברורה, דורש את דחיית האם כאובייקט אהבה, התכחשות לקשר הרגשי אתה ובחירה באב כאובייקט של הזדהות רגשית במקומה. ניתוק רגשי קשה זה הכרחי לגבי הילד משום שהוא המאפשר לו לכונן גבולות חזקים של העצמי. גבולות אלו נותנים לו תחושה של היותו פרט יחיד ומיוחד, נפרד משאר העולם.

לגבי הילדה, פיתוחה של זהות מינית נשית הוא תפקיד קל הרבה יותר, משום שפירושו פיתוח הזדהות רגשית עם האם, עמה יש לה ממילא קשר רגשי ראשוני (פרימרי).

מאידך, בשל ההזדהות החזקה בין האם לבין הבת, קשה הרבה יותר לבת לנתק את עצמה מהאם ולפתח זהות עצמית נפרדת ועצמאית.

ליליאן רובין טוענת שלהבדלים אלה בהתפתחות מוקדמת בין המינים , יש השפעה עמוקה על המבנה הפסיכולוגי של גברים ושל נשים ועל היחסים ביניהם.

המבנה הפסיכולוגי של שני המינים עושה אותם למעשה ל”זרים אינטימיים”.

לדוגמא, כיוון שכילדים, הגברים היו צריכים להדחיק את רגשותיהם כלפי אמותיהן בגיל מוקדם, לפני שיכולתם לבטא רגשות מורכבים התפתחה במלואה, הרי כמבוגרים יש לגברים בעיה לקשר מילים לרגשות. משום כך, לגבי מרבית הגברים, מילים אינן היבט חשוב של אינטימיות. כיוון שנשים לא צריכות היו להתכחש לקשר הרגשי שלהן אל האם או לנסות להדחיק אותו, כפי שגברים היו צריכים לעשות, הן קרובות יותר לעולמן הרגשי, מודעות יותר לרגשותיהן ומסוגלות לדבר עליהם בנוחות. משום כך, דיבור על רגשות קל יותר נוח יותר לנשים משהוא לגברים.

לגבי נשים, דיבור על רגשות ושיתוף האחר בעולמן הפנימי, נמצאים במרכז הגדרתה של אינטימיות. כתוצאה מהבדל זה בין המינים בצורך וביכולת לדבר על רגשות, אחת הטענות השכיחות של נשים היא שאינן מסוגלות לדבר עם בעליהן על הדברים החשובים להן באמת, דברים הקשורים לעולמן הרגשי. הטענה הגברית שכנגד היא שאינם מבינים מה נשותיהם רוצות…

על סמך התאוריה של רובין ניתן להוכיח כי בשל חוויות ילדות אלו, עבור נשים יש משמעות קיומית גדולה יותר לתקשורת האינטימית ביחסי האהבה שלהן. כאשר הן מתאהבות ומתחתנות, הן מצפות שצרכי האינטימיות שלהן יבואו על סיפוקם במסגרת חיי הנישואין (מלאך-פיינס, 1987 עמ’ 142).