רק לעיתים רחוקות, או לעולם לא, מתפתחים הנישואים והופכים
לקשר אישי ללא משברים. אין המודעות נקנית אלא בייסורים.
(ק.ג.יונג)
בשלב הראשון של הנישואים- שלב “ירח הדבש”, ניתן היה לצייר את בני-הזוג כיחידה אחת קרובה ואינטימית באופן מקסימלי.
בשלב השני, שהיה בעיקרו שלב של מאבקים ויצירת גבולות בין ה”אני” ובין ה”אנחנו” ניתן היה לצייר את בני-הזוג כשניים הניצבים זה מול זה, זה לעומת זה, כמתמודדים או אפילו כיריבים (תלוי במקרה ובמיומנויות המאבק שפיתחו)
בשלב השלישי, שני בני-הזוג ניצבים זה לצד זה יחד, כצוות טוב ומתואם כשלשניהם משימות להגשימן: קריירה ועבודה, גידול הילדים, חברה ומשפחה.
בין שהושגו משימות שלב מאבק-הכוחות במלואן ובין שהושגו בחלקן, בנקודה הזו עובר הזוג לשלב הבא. אם השלים הזוג בהצלחה את שלב מאבק-הכוחות, הרי יושבו נושאי מחלוקת מרכזיים, או שאינם נראים עוד חשובים ובמובן הזוגי שוררת רגיעה, במידה והצליחו לגבש דרך אמצע, דרך המתאימה לשניים. לפתע אתה מסוגל לצחוק על הרגליו המוזרים של בן-זוגך או על נטיותיו החריגות, וחלקם אפילו נראה נחמד. לאחר שהגעתם ביניכם לפשרות מסוימות, אתם מסוגלים יותר לקבל זה את זה.
אולי בן-הזוג אינו אותו אדם “אידיאלי” , שראית בו בשלב ירח-הדבש, אולם ישנה תחושה, כי כל צד מנסה להסתגל לרעהו ולהיות יותר כפי שזה רוצה. הדבר מקל על הזוג לוותר על השגת השינויים הרצויים. הולכת ומתגבשת ההבנה, שבן-זוג אינו מסוגל לפתור את כל בעיות החיים, ועתה נדרשת צמיחה אישית מסוימת.
זוגות שהצליחו פחות בפתרון בעיות שלב מאבק-הכוחות, עוברים אף הם תקופה של רגיעה.
ראשית, אי אפשר להמשיך עד אין קץ במאבק על שינוי- זה מתיש. שנית, לעיתים גוברת נטייה לוותר, מתוך ייאוש, ולא מתוך קבלה אמיתית. השניים עדיין אינם מקבלים זה את זה, איך אינם רואים כל דרך להביא לשינוי. שלישית, טינות וכעסים חסומים עקב הבעיות הבלתי-פתורות יכולים להביא למציאת עניין בכיוונים אחרים ולהפניית מירב המשאבים הרגשיים לעבודה, לילדים או למאהב/ת.
תהיה אשר תהיה הדרך, שבה נכנס הזוג לשלב העצמיות, המשימה נותרת בעינה: להיות עצמי במסגרת הקשר.
תיאור השלב ומאפייניו:
השלב השלישי בהתפתחות הזוגית ,העצמיות – שלב “הצמיחה זה לצד זו” הוא שלב ארוך ומתמשך. הוא מגיע אחרי חמש שנות נישואים לערך, ונמשך עד התבגרות הילדים.
זהו שלב “משימתי”, שרבות בו המשימות והמטלות שעל בני-הזוג לבצע, הן בבית ובמשפחה ובן בעולם העבודה. אלה הן השנים הפוריות ביותר, תרתי משמע. בשנים אלה יולדים ילדים ובונים משפחה ובית, ובמקביל- מתפתחים וצומחים בשטח המקצועי, מתקדמים לתפקידים אחראיים יותר, לשכר ולתנאים טובים יותר ומבססים מקום ומעמד חברתי.
אי-אפשר להתייחס לשלב השלישי הממושך והמשפחתי, בלי התייחסות לתפקודי ההורות, התופסים חלק נכבד בחיים המשותפים של בני-הזוג ושל כל אחד מהם לחוד.
בשלב שלישי זה מתרחשת עיקר הרחבת המשפחה- לידת הילדים וגידולם. המשפחה שהחלה דרכה כזוג, נדרשת להתרחב ולהכיל עוד נפשות: ילד או ילדים אחדים מצטרפים למשפחה. האהבה, תשומת-הלב והמשאבים הכלכליים צריכים להתחלק בין יותר נפשות. כל אחד זקוק למילוי צרכיו המיוחדים והאינדיבידואליים.
הקבלה לאם וילדה
לאחר שסיים את “מרד גיל שנתיים” הילד נכנס לתקופה יציבה של גדילה (פרויד קרא לה תקופת החביון), המאפשרת למידה אישית נרחבת- בעיקר במסגרת קבוצת בני-הגיל.
במקביל בזוגיות כשנרגעו “רוחות המלחמה” ומערכת היחסים נמצאת בשלב רגוע יותר עוברים הנישואין שלב שלישי של צמיחה ושלווה, בני- הזוג מתחילים להיות עסוקים בהתפתחות אישית אשר במהלכה הם מתחזקים וצוברים ניסיון וחוכמה כפרטים. “שלב העצמיות” והוא תקופה יציבה של צמיחה אישית.
משימת השלב:
כפי שכבר נכתב המשימה בשלב זה היא: להיות עצמי במסגרת הקשר.
האתגר הוא לפתח את עצמי, אך לעשות זאת במסגרת הנישואין- וזו משימה לא קלה.
מצד אחד פירושה לחזור לעצמי ולהתבונן פנימה. הדבר יכול להיות משולב בפיתוח קריירה, אך האתגר הפסיכולוגי אינו חיצוני, אלא פנימי. מדובר בבניית זהותך האישית כמבוגר-במקביל להיותך חלק מן המערכת הזוגית. הדבר עשוי לחייב מציאת שיווי-משקל חדש בין ריחוק לבין קירבה, שיתאים לצורך החדש במרחב האישי ובהתפתחות אישית. אולם, מצד שני, פירוש הדבר השקעה בהתפתחותך האישית בלי לזנוח את צורכי הקשר ולשמור על הניצוץ הזוגי. זוגות מגלים, כי פעולת האיזון הזאת אינה פשוטה כלל וכלל.
הסכנה היא בהדגשה יתרה של צד אחד על פני השני.
למשל, יש זוגות, אשר מנהלים בשלב זה בנישואיהם חיים מקבילים: כל אחד שקוע כל כך בחייו האישיים, בעיסוקיו הפרטיים ובידידיו, עד כי הנישואין מתרוקנים, למעשה, מתוכן. במקומם מוצאים הבעלים (ולאחרונה יותר ויותר נשים) ה”נשואים” לעבודתם-או נשים ה”נשואות” לילדיהן או לידידותיהן. החברה מעודדת זוגות ל”היתקע” במצב זה. הצלחה בקריירה והתמסרות לילדים זוכות לתמיכה חברתית. אנו מעריצים מצליחנים ושוכחים את מחיר ההצלחה, שמשלמת המשפחה. אנו מעריצים נשים, שמתמסרות באופן בלעדי לתפקידן האימהי, ושוכחים, כי עלולה להיות לכך השפעה שלילית על הנישואין. לאחר כל הסבל של מאבקי-הכוחות הקודמים כל-כך קל ומפתה לשקוע לגמרי בעצמי או להתמסר לחלוטין לילדים! אולם זוהי מלכודת, מפני שמעורבות-יתר בכל עיסוק אחר מחוץ לנישואין מחריפה את חוסר האיזון, הקיים ממילא בשלב זה.
זוגות רבים מתקשים לפנות מקום ל”יחד” שלהם- כי הם מרוכזים בשלב תובעני זה. לא פשוט למצוא בתוך העשייה הקדחתנית הזאת זמן, מקום וכוחות לרומנטיקה בשניים.
לעיתים קרובות נוטים בני-הזוג, בשלב זה, להתייחס זה לזה כמובן מאליו .הם שוכחים כי גם לאחר כמה שנות נישואין, נדרשת מהם עדיין השקעה ממשית- אם רוצים הם, כי נישואיהם ימשיכו לצמוח.
הזוגיות נתפסת כלוקסוס תיאורטי למדי, ורחוק-שכן, כמה ריאלי לצפות לקיים שיחות-נפש בין החלפת חיתול לתינוק ובין השכבת “הגדולה”?
זהו השלב הנוח של הנישואין. בני-הזוג כל-כך בטוחים בקשר, עד כי הם חשים חופשיים להשקיע בעצמם ולהתעלם מן הנישואין. בתוך כל התפקידים והריצות, לא תמיד נותר זמן ואנרגיות לחגיגות רומנטיות בשניים, פשוט חיים ביחד ופועלים כצוות, משתפים פעולה בבנייה משותפת וב”תחזוקת” התא המשפחתי; וגם אם תהליך מורכב זה מלווה אצל חלק מהזוגות בוויכוחים ובחיכוכים, הרי שבדרך כלל מושגת רגיעה מסוימת בזוגיות, שכן, כאמור, מרבית האנרגיות מושקעות בלהספיק ולבצע את המשימות.
מלכודת נוספת בשלב זה היא מצב, שבו עסוק אחד מבני-הזוג התפתחותו-שלו- בעוד השני ממשיך להשקיע בקשר בלבד. למרבה הצער, נופלות נשים קורבן למתכונת זו יותר מאשר גברים: בעל עולה בסולם הקריירה, בעת שאשתו משקיעה את כל מרצה בתמיכה בו ובגידול הילדים ושוכחת, שגם היא חייבת להתפתח, היא מתעלמת מצרכיה ובינתיים מצטבר בה כעס. רבות נכתב כבר על תופעה זו.
במצב זה קיימת סכנה, שבן-הזוג המתפתח ישתעמם מרעהו, הדורך במקום. בן-הזוג, השוכח להתפתח, עלול לחוש עויינות וקנאה, ואלה באות לידי ביטוי בדרך של תוקפנות סבילה.
התמונה החיצונית יכולה להיות מטעה. לא תמיד בן-הזוג המטפח קריירה הוא זה שמפתח את עצמיותו, ולהיפך- בן-הזוג שנשאר בבית אינו בהכרח קופא על שמריו. כשבוחנים את משימות השלב הזה, חשוב אפוא להבין בדיוק למה הכוונה ב”פיתוח העצמיות”.
מלכודת נוספת בשלב זה היא, זוגות הנקלעים לתחרות על הישגיהם. כל אחד מבני-הזוג עולה בסולם הקריירה שלו, תוך שהוא שולח ללא הרף מבטים הצידה לראות היכן נמצא בן-זוגו: מי מרוויח יותר, מי מתקדם יותר, תרומתו של מי מוערכת יותר, או מי מבשל טעים יותר. מבחוץ זה נשמע מעניין עד משעשע, אבל לחיות בתוך תחרות מתמדת, כשהשותף הכי קרוב הוא גם יריב, זה מעייף ומתיש מאוד. במקום לכוון את האנרגיה לבנייה ולעשייה יחד, מבזבזים כוחות על משחקי ה”מי יותר”
תחרות בשלב העצמיות שכיחה מאוד ונורמלית; היא הופכת לבעייתית, כשהשניים חוששים לדון בה. יש אנשים החושבים, כי אין מקום לתחרות בנישואין ומכחישים את קיומה. אולם זהו דבר טבעי בהחלט. אם אחד מבני-הזוג זוכה לקידום-מקצועי, למשל- טבעי בהחלט, כי בן זוגו יחוש איום (וגם שמחה) כתוצאה מכך. הסכנה מתחילה, כשהתחרות נתפשת כדבר “רע” ויורדת למחתרת. משום ששלב העצמיות פירושו בהכרח השקעה בעצמי, עם תקווה להצלחה אישית, רגשות תחרותיים הם כמעט בלתי-נמנעים.
סכנה נוספת עלולה להתפתח כאשר על אחד מבני-הזוג עסוק בענייניו וטורח להתקדם ולהתפתח בכיוונו-שלו. הם עלולים למצוא את עצמם, במשך השנים, מתרחקים זה מזו, כל אחד על מסלול נפרד, בלי נקודות חיבור ביניהם. במקרים קיצוניים כל אחד בונה לו עולם משלו, שיש לו שטחי עניין , עיסוקים ואנשים קרובים משלו, ומתרחק עוד ועוד מבן/בת-זוגו. מצב זה פותח הזדמנות לניהול פרשיית אהבים, השעמום שנוצר כתוצאה מהזנחת הנישואין מזמין חיפוש אחר ריגושים במקום אחר, בעיית הבדידות שמאפיינת לעיתים את השלב הזה ומחייבת התבוננות פנימה שלא פעם מפחידה ומאהב/ת יכול/ה לשמש הסחה מושלמת, ומאחר שהקשר עם המאהב/ת הוא בשלב ירח-הדבש, בעוד הנישואין בשלב העצמיות, אין לזוג כל סיכוי. בין אם תהליך זה מתרחש הדדית, ובין אם בעיקר מצד אחד- תהליך ההתרחקות עלול ליצור ניכור, או זרות, ובמקרים מסוימים – להוביל עד לגירושים ולפירוק המשפחה.
כמו שאר השלבים מכיל גם שלב זה את זרעי סופו. מאחר שהעצמי כל-כך מרכזי כאן, ומרביתנו איננו מוצאים את האיזון האופטימלי בין העצמי לבין הקשר, בא השלב הבא להשיב את האיזון על כנו. אם בני-הזוג הפכו באמת עצמיים, צפוי המשבר הכרוך בשלב הבא להיות פחות קשה.
אך ללא כל קשר למידת הצלחתם של בני-הזוג בפיתוח עצמיותם, חייב לבוא איזון חדש, שבו תקבל שוב השיתופיות שבקשר את הדגש הראוי לה. הילדים גדלים ומתחילים לעזוב את הבית; בני הזוג נכנסים לגיל העמידה ומתחילים להבין, כי למעלה ממחצית חייהם כבר מאחוריהם; הזמן מתחיל להיות מיצרך יקר, ומתעוררות שאלות לגבי המשך החיים. ילדינו המתבגרים קוראים תיגר על ערכינו, מפרים את שלוותנו ומעמידים את דרך חיינו בסימן-שאלה. משבר חדש עומד בפתח.
