בכל שנה אנו עוברים תהליך של ג’ דפורענותא, ט’ באב ז’ דנחמתא חודש אלול, ראש השנה ולבסוף חג סוכות. הרב דסלר מסביר שרצף זה אינו מקרי אלא תהליך נחמה ותושבה המביאה את האם להכרה באמת הרוחנית.
תהליך זה שעם ישראל עובר בכל שנה והוא חלק ממעגל השנה הינו גם תהליך לאדם הפרטי בחייו, ההתייחסות למשבר אמורה להיות כחלק מתהליך של צמיחה והתבוננות מחדש על דרך החיים שהוא עובר ועל המשמעות בה הוא חי, ניתן לקחת מודל זה שהרב דסלר מביא כבסיס לתהליך טיפולי עבור צמיחה ממשברים, כאשר השלב הראשון הוא השלב הכואב השלב של השבר והאבל, בשלב זה אדם סובל ונמצא בצער, הוא לא תמיד מצליח להבין מדוע אירע לו המשבר והניסיון עימו הוא מתמודד, אך שלב זה תומן בחובו גם משבר מדפוסים מעוותים על החיים ועל העולם, בסוף תהליך הצמיחה לא מעט אנשים מצביעים על המשבר כזרז לשינוי אשר לולי היה מגיע לא היו מבצעים אותו. בחיי היום יום אנו רצים נמצאים בתחרות סמויה וגלויה, אין לנו זמן לעצור ולבחון מה טוב עבורנו ומה רע, וגם אם יש לנו מודעות לכך ישנו קושי לעצור את הסחף של החיים, ולצערנו למשבר יש את הכוח “לשבור” את הסחף האוטומטי הלא בריא מה שגורם לאדם להתחיל להתבונן ולחשב מסלול מחדש, לפגוש את עצמו ולשאול את השאלות האמיתיות, מי אני, מה המטרה בחיים שלי, מהם ההתנהגויות ותפיסות העולם המעוותות שהביאו אותי למצב זה, בתהליך זה עלול להיווצר חוויות לא נעימות כגון: כעס על אנשים מסוימים, בעיקר סביב הדמויות שגידלו אותו, כעס עצמי או כעס על אלו שהביאו אותו למצב של השבר. והינה כל עוד האדם מתקשה לקבל את השבר ואת מצבו ככל הנראה יהיה לו יותר קשה לצאת מהבור אליו נפל, כל ניסיון האשמה או מלחמה לצאת מהשבר לעיתים גורם לאדם לכרות את בורו עמוק יותר ודווקא פעולה הפוכה של קבלת המצב והתבונות בו כאל הזדמנות לשינוי וחיזוק האמונה עוזרים לאדם להגיע את מנוחת הנפש המתבססת על האמונה שכל מאורע בחיים נועד לקדם אותנו למטרה אליה נשלחנו בעולם וזה רצון ה’ עבורנו, וכפי שכותב הרב דסלר אמונה זו היא הנחמה האמתית, עוד מצאנו במדרש זוטא על איכה פרשה א “באותה שעה חוזרים ומתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלם לנחמה. אמר להם הקב”ה: למי אתם צריכים לנחם תחילה, לי או לה … אלא אע”פ כן, לכו ופייסוה. מיד מתקבצים כולם והולכים לירושלים. כיון שרואה אותם אומרת להם: לתנחומין שלכם אינני צריכה על צרות שעברו על בני. מיד חוזרים לקב”ה ואומרים לפניו: רבש”ע, אינה מקבלת תנחומין ממנו. והקב”ה אומר להם: אלך אני בעצמי ואפיסנה“
ובספר אבודרהם מובא “ואומר במדרש על דרך צחות, כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות “נחמו נחמו עמי” כלומר, שהקב”ה אמר לנביאים: “נחמו נחמו עמי”. על זה משיבה כנסת ישראל: “ותאמר ציון עזבני ה'”. כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר … “עניה סוערה לא נוחמה”, כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב”ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב”ה ואומר: “אנכי אנכי הוא מנחמכם”. ואומר עוד: “רני עקרה לא ילדה” ואומר: “קומי אורי כי בא אורך”. על זה משיבה כנסת ישראל: “שוש אשיש בה'” כלומר, עתה יש לי לשוש ולשמוח “תגל נפשי בא-להי כי הלבישני בגדי ישע וגו’ “
רואים מכאן שהנחמה הגדולה ויחידה היא האמונה בה’, ההבנה שהשבר הוא חלק מתהליך הצמיחה תוך חוויה של ניתוק מעיוות השקר יחד עם חיבור לאמת נותנת תקווה לאדם וכוח להמשיך ולהתמודד עם הקשיים, וכאשר הוא עובר את מסע של הצמיחה מתחילה לבצבץ חוויה של משעות לכל הקשיים עד לרמה של “הכרת הטוב” לקשיים שעברו עליו. ומצאנו אצל יוסף בשעה שחזרו למצרים אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה אמר להם: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם. אמנותו של יוסף הצדיק הביאה אותו לדרגה כזו שלא הקפיד על אחיו מתוך הכרה שכל “הסבל” והניתוק מאביו במשך שבע עשרה שנה היו חלק מתהליך אליו היה צריך להגיע, כך כאשר אדם מצליח לחוות קבלת עול מלכות שמים ולחוש משמעות לכל חלק מחייו השמחה הפנימית מתיישבת בליבו.
תובנה זו שהמשבר הוא חלק מתהליך וקבלה של המצב הקיים תוך חיזוק האמונה בה’ הינו בסיס לטיפול הנותן תקווה ורוגע לזמנים קשים ובעזרת ה’ יוכל לעזור לכל אדם להגיע את האושר הפנימי שיש בתוכו.
