מטיבתא - מרכז טיפול יעוץ במשפחה תורני
הרקע לשאלה הוא זוג נשוי שהזוגיות שלהם במצב לא טוב ועל סף פרידה, והופנו לתהליך של טיפול זוגי איכותי ע”י איש/אשת מקצוע שומר/ת תורה ומצוות, אלא שהבעל פחות מעוניין ללכת לייעוץ בעיקר מטעמי שיקולים כלכליים. חשוב לציין שהתשלום במקרה הנשאל כאן, נכנס למטיבת”א ולא למטפל, כך שהזוג משלם למטיבת”א ומטיבתא משלמים למטפל שמטפל בזוג. מטיבת”א כידוע הוא גוף תורני ללא מטרות רווח שפועל לחיזוק הבית היהודי (עמותה ואף יש לה סעיף 46 לניכוי מס).
השאלה היא: מאחר ומדובר בשלום בית והצלת הזוגיות ובריאותם הנפשית של הילדים (במשפחה חמישה ילדים), ומאחר ומדובר בתשלום למטיבתא שהוא גוף תורני והוא זה שמפריש את התשלום למטפל, מותר האם ניתן להשתמש בכספי מעשר למימון תהליך הטיפול, כך שבני הזוג, או לחלופין קרוב משפחה או אדם זר יכולים לממן את ייעוץ הנישואין, מכספי מעשר.
לפני שנדון בעניין הספציפי של יעוץ נישואין, נקדים את המקור לחיוב הפרשת מעשר כספים, הנה בתוספות תענית (ט.) כתבו, עשר תעשר את כל תבואת זרעך, איתא בספרי, אין לי אלא תבואה, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין, תלמוד לומר את כל תבואת זרעך. כלומר, שיכול היה לומר את תבואת זרעך, וכתב כל לרבות רבית (מן העכו”ם) ופרקמטיא ושאר רווחים.
וזו לשון מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סי’ רמ”ט סעיף א’): ושיעור נתינת צדקה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו למצוה מן המובחר, “ואחד מעשרה היא מדה בינונית”, פחות מכאן עין רעה. וחומש זה שאמרנו שנה ראשונה מן הקרן, מכאן ואילך חומש ממה שמרויח בכל שנה. (והוא מהרמב”ם פרק ז’ מהלכות מתנות עניים הלכה ה’). ובפשטות נראה שמעיקר הדין יש חיוב להפריש עשירית מהכספים שמרוויח.
אלא שהבית חדש (ביורה דעה סוף סימן של”א) כתב, שמעשר כספים אינו לא מן התורה ולא מדרבנן. ואף שלכא’ משמע מדברי מרן השו”ע והרמב”ם שיש חיוב בדבר כבר כתב בשו”ת בשבות יעקב חלק ב’ (סימן פ”ה), שהואיל ודברי הספרי לא הובאו בש”ס שלנו. וכן משמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין מעשר כספים לעניים בזמן הזה, משמע שאין שום חיוב מדינא אפילו מדרבנן לתת מעשר כספים, וגם הרמב”ם והשלחן ערוך שהזכירו לתת מעשר במדה בינונית, סיימו שעל כל פנים לא ימנע אדם מלתת שלישית השקל לשנה, משמע שאין המעשר חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה ובפירות אינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית, ומעשר כספים יהיה חמור יותר, שיהיה צריך לתת ממה שחננו ה’ באופן תמידי. והרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אלא ודאי שאין זה חיוב אפילו מדרבנן, ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות עכת”ד.
וקדמו להב”ח בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג (סי’ ע”ד) שכתב, מעות מעשר, מאחר שהחזיקו לתת אותם לעניים, אין לשנותם למצוה אחרת, שאע”פ שאין מעשר כספים מן התורה “אלא מנהג”, הא קי”ל (נדרים ט”ו ע”א) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, משום שנאמר לא יחל דברו, והיינו בל יחל מדרבנן עכת”ד. ומשמע שאין חיוב כלל בדבר אלא מנהג. וכן העיר בשו”ת תשובה מאהבה חלק א’ (סי’ פ”ז). וכן העלה בספר משנת חכמים (הלכות יסודי התורה דף י”ז ע”א), שאין למעשר כספים עיקר לא מן התורה ולא מדברי סופרים, אבל אם נהג הרי זה מנהג של מצוה שאין לבטלו כלל אלא לצורך גדול ע”ש. ועיין בשו”ת חות יאיר (סי’ רכ”ד) בתשובה להגאון רבי דוד אופנהיים הנ”ל, שכתב, שדעתו נוטה לדברי הב”ח, שהרי לא נזכר בתלמוד שום דבר מענין מעשר כספים. ובשו”ת ישמח לבב (חלק יורה דעה סימן ל”א) כתב שהמנהג פשוט כדברי הב”ח, שהרי לא נהגו להפריש מעשר כספים זולת השרידים אשר ה’ קורא, אחד מעיר ושנים ממשפחה, וגם אלה לא נהגו בו כדין מעשר עני שהובא בטור, אלא ודאי שהעיקר כדברי הב”ח. ואם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר ע”ש.
אמנם לא נכחד דהרבה מהאחרונים נקטו בתר כל איפכא מהב”ח שחיוב מעשר כספים הינו חיוב גמור וכמו שתמה על הב”ח חתנו בעל הטורי זהב (שם ס”ק ל”ב), שהרי בשלחן ערוך חיו”ד (סימן רמ”ט) מבואר, שהוא חיוב גמור. וכן תמה על הב”ח בשו”ת שער אפרים (סימן פ”ד) מהספרי הנ”ל, שמתבאר שיש על כל פנים אסמכתא מהמקרא למעשר כספים. וכן השיג על הב”ח בזה הגאון רבי דוד אופנהיים בשו”ת נשאל דוד (חלק יורה דעה סימן כ”ג), שנעלם ממנו מה שכתבו התוספות (תענית ט’ ע”א) מהספרי הנ”ל, ואפילו אם נאמר שדברי הספרי אסמכתא בעלמא היא, ואין דין מעשר כספים אלא מדרבנן, עדיין קשה על הב”ח, שכתב שאינו אפילו מדרבנן. וכדברי הספרי מפורש גם במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני (פרשת ראה) עכת”ד. וכן כתב להשיב על הב”ח מרן החיד”א בברכי יוסף יורה דעה (סימן רמ”ט סק”ג) ממה שכתבו התוספות (תענית ט’ ע”א) ועוד ראשונים, וכתב לפקפק על מה שהליצו החות יאיר והשבות יעקב על הב”ח בזה, והבאר יעקב יורה דעה (סימן של”א) כתב גם כן להשיג על הב”ח, שעל כל פנים יש מצוה וחיוב במעשר כספים מדרבנן ע”ש. וכן כתב החתם סופר (חלק יורה דעה סימן רל”ב) בשם המהרי”ל. וע’ בזה בכל זה במ”ש מרן פאר הדור הגרע”י בשו”ת יחוה דעת ח”א (סי’ פז וח”ג סי’ עו).
לפ”ז יוצא שבגדר חיוב מעשר כספים נחלקו גדולי עולם אם הוא מתורת מנהג או מצדן הדין עכ”פ אם לא מהתורה מדרבנן, והנפק”מ בזה מי שלא נהג כה לתת מעשר כספים ובא לשאול אם יש חיוב בדבר, ומרן הגרע”י זצ”ל נקט שאין חיוב בדבר כלל והוא מנהג טוב ולכן נקט שניתן לנכות את ההוצאות ההכרחיות בפרט לבני תורה ומי שאינו אמיד, אך כפי שראיתי בדברי רבותינו האחרונים האשכנזים שהרבה נקטו שמעיקר הדין יש חיוב בדבר וכן כתב מרן הראש”ל הגר”י בילקוט יוסף ר”ה ע’ קל שכן דעת הרמ”א.
אך כל זה דוקא במי שלא נהג עד כה להפריש מעשר כספים אבל מי שנהג כבר לתת מעשר כספים נעשה עליו כחיוב מדין נדר לדברי הכל וכמ”ש המהר”ם מרוטנבורג בתשובה (סימן ע”ד), וזו לשונו: ואף על פי שאין מעות מעשר חובה מן התורה אלא מנהג, מכל מקום הא קיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, משום בל יחל דרבנן ע”ש. ועיין בשאלת יעב”ץ חלק א’ (סימן ו’) בד”ה אלא, שכתב, שאם נהג לתת מעשר כספים אפילו פעם אחת, נעשה עליו כנדר, ואינו יכול להפקיעו. וחובה עליו להפריש מעשר מהריוח שלו מכאן ולהבא. וכמו ששנינו בשקלים (פרק א’ משנה ג’) כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק ע”ש. אולם נראה שזהו כשהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן ג’ פעמים,. אלא אם כן אמר בפירוש בתחילת מנהגו שהוא נוהג כן בלי נדר.
ולפ”ז מי שכבר נהג לתת מעשר כספים חייב לכל הדעות להמשיך ולתת מתורת נדר, ולכן אינו יכול להשתמש בכספי מעשר למימון מצוות אחרות שחייב בהם מצד הדין, שמאחר שהנוהג להפריש מעשר כספים נעשה הדבר עליו בגדר חובה, אינו רשאי לתת ממעשר זה לחובת מצוות שחייב בהם כמו למשל מתנות לאביונים של יום פורים, שהרי אמרו בחגיגה (ח ע”א) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וכן פסק בשו”ת מהרי”ל (סי’ נ”ו) ע”ש. והוא הדין למעות שנותנים זכר למחצית השקל, שאין לתת אותם ממעות מעשר. וכן כתב השל”ה (במסכת מגילה עמוד הצדקה דף ר”ס ע”א) בזו הלשון: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכמבואר בחגיגה (ה’ ע”א). וכן נראה לי לענין פורים שנוהגים לתת זכר למחצית השקל, וכל שכן שההוצאה על משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יוציא ממעות מעשר אלא מן המעות שלו ע”כ. וכן כתבו הכנסת הגדולה והמגן אברהם (בסי’ תרצ”ד), לענין מתנות לאביונים. אלא א”כ אמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות אלה למצוות שחייב בהם מעיקר הדין כמו מתנות לאביונים, וכן לתרומת זכר למחצית השקל.
א. שמי שלא נהג לתת מעשר כספים עד כה אם חייב לתת לדעת הרבה מהאחרונים אינו חייב מצד הדין אלא מתורת מנהג וכל זה שיש לו. ומאידך יש שנקטו שכן חייב לתת עכ”פ מצד המנהג.
ב. אם כבר נהג לתת מעשר כספים לכל הדעות חייב להמשיך במנהג מדין נדר.
ג. מי שכבר נהג בהפרשת מעשר כספים אינו יכול להפריש ממעות אלו למימון מצוות שחייב בהם, אלא א”כ אמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות אלה למצוות שחייב בהם מעיקר הדין.
וכעת נבוא לדון בנדון שאלתנו במימון ייעוץ לשום בית מכספי מעשר, והנה ללא כל ספק שמעלת השכנת שלום בין לאשתו היא מאחת המצוות החשובות וכאמור במשנה פאה (פ”א מ”א) ואנחנו אומרים אותה כל בוקר בתפילה, אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא “והשכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו”, ומצינו שבכדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב”ה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים (גמ’ סוכה נג) ושכר מצותו שאוכל מפירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזוכה להיות שמור על ידי הקב”ה.
ולפי זה שיש מצוה גדולה בהשכנת שלום בית פשוט הוא שאדם זר יכול לשלם מכספי מעשר שלו לזוג שנזקקים לייעוץ שלום בית, דלא גרע מכל עני שנזקק לקנות אתרוג שניתן לממן לו את קניית האתרוג מכספי מעשר כין שהנותן אינו חייב במצווה זו. וכן ראיתי שכן כתב בספר אורח צדקה (פיינהדלר ע’ קעט) שרשאי להשתמש בכספי מעשר להוצאות שנגרמו כתוצאה ממאמץ להשכין שלום בית. ושם הביא בהערה (קמד) שכן נקט הגר”א נבנצאל. וה”ה ניתן לממן זאת מכספי צדקה, דלא גרע מכל צדקה אחרת.
אלא שאם הבעל ו/או האשה שאינם מסתדרים ביניהם והם רוצים לממן את הייעוץ מכספי מעשר שלהם לכא’ כיון שהם מחוייבים בדבר להשכין שלו”ב ביניהם וזה הפתרון כעת לשלו”ב ללכת לייעוץ, וממילא אינן יכולים לממן זאת מכספי מעשר ככל שכבר נהגו לתת מעשר כספים וכמו שכתבנו לעיל שלא ניתן לממן מכספי מעשר מתנות לאביונים, ואמנם אם יש לבעל כסף חוץ מכספי מעשר לכא’ פשוט הוא שחייב לעשות זאת דלא גרע מאכילה ושתייה שחייב לדאוג לאשתו ולבני ביתו וכדאיתא בגמ’ מסכת חולין (פד.) דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי: מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט – לעולם יאכל אדם וישתה – פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה – במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו – יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. ובגמ’ יבמות (סב:) ת”ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך. וכן הוא במסכת דרך ארץ (פרק המינין הלכה טז).
וכתב הרמב”ם (הלכות אישות פ”טו הלכה יט) וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, “ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון”, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. ע”כ. ומוכח ככל ויש לבעל כסף הוא חייב להוציא לטובתה של האשה וכ”ש לצורך שלום בית שזה טובתה של האשה ושלו.
אלא שכל זה שיש לבעל כסף אבל במקום שאין לו ויש לו רק מעשר כספים לכא’ הוא פטור מלממן זאת אלא שעדיין היד נטויה לומר שכיון שאינם מחוייבים ע”פ הדין דוקא ללכת לייעוץ ורק עושים זאת לרווחה דמילתא שיש לכך יותר סיכויים להצליח כן ניתן לממן זאת מכספי מעשר, וכמו מי שרוצה לתת מתנות לאביונים סכום יותר גדול ממה שחייב לתת על פי ההלכה שניתן לתת מכספי מעשר, וכמ”ש בשו”ת יחוה דעת חלק א (סימן פז) בשם השל”ה, שאם רצה להוסיף על חובתו, ולתת עוד מתנות לאביונים יותר משני עניים, וכן אם רצה להפריש מעות זכר למחצית השקל בתוספת מרובה, רשאי לתת התוספת ממעות מעשר.
אך האמת היא לענ”ד עדיפא מיניה קאמינא שבהיות ומצד הדין אם יש לבעל כסף חייב להרבות שלום בביתו וכמו שכתב הרמב”ם הנ”ל שכך ציוו חכמים “שאם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון”, א”כ החיוב לממן את הייעוץ הוא מצד הדין כמו חיוב מימון שאר מצוות וכמו למשל רכישת ארבעת המינים שאדם חייב בהם לפני חיוב הפרשת מעשר כספים, וכמו שכתב בספר אהבת צדקה (פ”ד ע’ קנא) בשם ספר דרך פקודיך (לבעל הבני יששכר) שניתן לפרוע ממעות מעשר כספים לפרוע מהן חובות שמחויבין מכבר כי פריעת בעל חוב מצוה, וכן לפרוע נדרים ונדבות, ודבריו תמוהים מאוד דהרי הלכה פסוקה היא שאין אדם פורע חובו מכסף מעשר, ושמא יש לדחוק שאין כוונתו שבתשלום חובות הוא מקיים מצות מעשר אלא שכתב שתשלום חובותיו קודם למעשר כספים, ולכן אם יש לו כסף שיספיק או לתשלום חובות או למעשר קודם עליו לשלם את חובותיו ואת נדריו ונדבותיו ורק אח”כ לתת מעשר כספים. עכ”ל.
וה”ה שהאשה חייבת לעשות ככל שיכולה שישכון בביתה וכמו שכתב הרמב”ם שם בהמשך (הלכה כ), וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח. ע”כ. ומבואר כמה חיוב יש על האשה לדאוג לכב’ בעלה ולכן גם עליה להיות יוזמת או שותפה להשגת שלום הבית.
אתה הראת לדעת שחיוב מעשר כספים נאמר זה אך ורק לאחר שאדם כבר קיים חובותיו במימון שאר מצוות שחייב בהם אבל אם עדיין לא קיים את חובותיו מצד הדין לא חל עליו חיוב מעשר כספים, ולפ”ז בנידון שאלתנו ממה נפשך בני הזוג או אחד מהם יכולים לממן את ייעוץ הנישואין מכספי מעשר או דלא גרע מכל צדקה אחרת או שמימון זה קודם לחיוב מעשר כספים.
ולסיום נסיים במה שראיתי שהביאו בספרים בשם הגאון הצדיק ר’ אריה לוין בבני זוג שהיו רבים ביניהם שבאו לר’ אריה כדי שישכין שלום ביניהם, לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו הבעל לר’ אריה תרומה לישיבה, החזיר הרב ר’ אריה לבעל את התרומה בצרוף מכתב, בו כתב במקום שתעלה צדקה לישיבה מוטב שתקנה לאשתך בכסף זה בגדים ותכשיטים ותפייס דעתה.
