הנושא המאמר : “[1]פובינג” השפעת המסך על חיי הזוגיות.
שמעתם פעם את המושג “פובינג” ? פובינג היא ניגזרת של צמד המילים “Phone” – טלפון, ו “Snubbing” – התעלמות.
בשני העשורים האחרונים הפכו הסמארטפונים לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. הכל נמצא שם. כך אנו מנהלים קשרים, צורכים תקשורת, נהנים מבידור, והכי חשוב נעזרים בזה גם בעבודה.
יחד עם זאת, מעבר ליתרונות הניכרים, נלווה לכך גם אתגר משמעותי לזוגיות. מחקר שפורסם בשנת 2024 ונעשה על ידי אורה פלג העלה ששיעור התנהגות ה”פובינג” בנוכחות אדם אחר נעה בין 35% ל47%.
מה שמצביע על ירידה באיכות התקשורת הבין אישית בין אנשים. אנחנו יכולים לשים לב שאנשים נהיו פחות סבלניים וסובלניים כלפי הזולת. שיחות פנים מול פנים נעשו קשות יותר. היכולת של אנשים לדבר זה עם זה במפגש פרונטלי ללא דחף “להציץ” בטלפון נעשה כמעט בלתי אפשרי.
בין השנים 2008 – 2012 חוקרים שמו לב שהמשתמשים בסמארטפונים , בודקים את הטלפון באופן אוטומטי גם בלי סיבה. ומשם יצא המונח “בדיקה כפייתית של הסמארטפון”. או “נומופוביה” חדרה עקב חוסר יכולת להשתמש בסמארטפון.
אז אם היינו מתמודדים עם התופעה מחוץ, עוד היינו יכולים “להסתדר עם זה”. הבעיה מתחילה שההתמודדות היא גם בפנים. בתוך הבית. מול בן או בת הזוג, ומול הילדים.
אנחנו יכולים להצביע על תופעות די קולקטיביות בקרב הזוגות, ובקשר מול הילדים. הראשונה שבהם פגיעה בנוכחות הפיזית והרגשית. כאשר העיניים במסך, או שהראש תמיד טרוד במה קורה שם, גם לנוכחות הפיזית אין הרבה משמעות. התחושה של בני הזוג היא “נמצא אבל לא באמת נמצא”. מה שהרבה פעמים גורר לאחד מבני הזוג לדרוש תשומת לב שלילית. ועל אחת כמה וכמה בקרב הילדים.
הדבר הנוסף שאפשר להצביע עליו, שישנה התגברות של מתח וחרדה בזוגיות סביב השימוש הכפייתי בטלפון. מה שגורם לריבוי קונפליקטים סביב הנושא. והפועל היוצא, ריחוק רגשי, ופעמים עד כדי ניתוק מוחלט.
ואי אפשר להתכחש לעובדה שרמת התקשורת יורדת באופן דרסטי. בני זוג הפסיקו לתקשר פנים אל מול פנים. הכל נעשה מאחורי מסכים. את החיוך החליף “אימוג’י” ואת שיחות הלבביות החליפו “סטיקרים”.
מטרת המאמר כאן, איננה באה לשלול או לעודד שימוש באמצעים טכנולוגיים. אלא לעורר תשומת לב למתרחש בזוגיות שלנו, וכיצד יהיה ניתן להשתמש בטכנולוגיה הזו למטרה טובה ולקידום וצמיחת הזוגיות.
ברור למדי, שכל האמור מצביעה על עובדה מאוד ברורה, שאף שאנחנו נמצאים זה בקרבת זו, הראש תפוס במשהו אחר. במה אנחנו “מפספסים כרגע”, או מה חדש, ועוד במה יש להתעדכן.
ועם כל זאת, מודל CFT (Couple’ family and technology) שפותח מתוך מחקר בקרב 45 זוגות מציג כציד שימוש בטכנולוגיה יכול לחזק את הקשר הרגשי ולאיחוד בין בני זוג אם זה נעשה באופן מודע ומבוקר.
הכיצד עושים זאת?
- קבעו לעצמם זמן לשיחה בת 15 דק’ חיובית וסטרילית ללא שום גורם מפריע, כדי להתמקד בזוגיות שלכם. פתחו את הרגשות החיוביים זה לזו והשמיעו את הדברים שבהם התקדמתם או הדברים אותם עשיתם במהלך היום, ותפרגנו זה לזו. הביעו אהבה והערכה כלפי הדברים ולו הקטנים ביותר שנעשו עבור הקשר, גם אם הם מובנים מאליהם.
- שוחחו שיחה גלויה על שימוש בטלפון. הסכימו על מתי נכון להשתמש בטלפון כשאתם יחד, ועל כמה זה כבר “מתחיל להיות מוגזם”. ותיידעו אחד את השניה כאשר יש לכם משהו חשוב לבדוק בטלפון ועל תעשו זאת באופן שיגרום לצד השני תחושת זלזול בעצם העובדה שהוא יושב כאן מולך.
- ישנם אנשי מקצוע אשר ממליצים לעשות “טקסי ניתוק” יומיומיים. למשל שעה לפני שינה ללא טלפון בחדר או ללא התעסקות במחשב. מה שיגרום דחף ליצירת קשר זוגי. נסו להגביל את השימוש בטלפון עד שעה מסויימת ביום שעד שעה זו תסיימו את כל הצרכים שלכם עם הטלפון.
- גם בזמן שהתקשורת בין בני הזוג היא וירטואלית, המלצה שלי היא: לשוחח על “כללי התקשורת”. עד כמה מצופה לענות מהר, באילו שעות נמנעים מהודעות למשל בזמן עבודה או לימודים, ומהם ערוצי התקשורת המועדפים שיחה, ווטסאפ, הודעות קוליות.
- כמו כן, בזמנים שאתם עסוקים כל אחד בעיסוקיו, ורחוקים זה מזו, צרו “חיבור וירטואלי” (כאמצעי נוסף ולא תחליף). מחקרים על מערכות יחסים מרחוק (LDRs) מראים שהודעות ותזכורות יומיומיות מייצרות תחושת נוכחות גם בלי קרבה פיזית. הפכו את הסמארטפון לכלי ביטוי רגשי. לשלוח מדי פעם הודעות חיזוק, ולא להסתפק בתיאומים טכניים בלבד. צרו התעניינות הדדית, פרגנו זה לזו במהלך היום והביעו את רגשותיכם. וכאשר תיפגשו, נתקו את הסמארטפון מהקשר שלכם, והמשיכו להתחבר באופן פרונטלי.
- הסכימו, שאת הקונפליקטים ביניכם לא תעשו מאחורי מסך. קבעו זמן לשוחח על הקונפליקטים שלכם. בנו מסגרת ברורה של שיח כאשר ישנם דברים שעליהם אתם לא מסכימים גם מאחורי המסך ושמרו על מסגרת כללים. מה לא אומרים, וכיצד לא מתבטאים גם אם אנו לא מסכימים.
לסיכומם של דברים הטכנולוגיה עצמה איננה האויב של הזוגיות אלא האופן שבו משתמשים בה. כאשר בני זוג קובעים גבולות ברורים, יוצרים טקסי ניתוק, מסכימים על כללי תקשורת, מונעים התנהגויות מזיקות, וגם יודעים לנצל את הדיגיטל לחיזוק הקרבה הזוגית, המכשירים הטכנולוגיים יכולים להפוך מכלים מפצלים לכלים מחברים.
דוד בן חי, יועץ נישואין ומשפחה. מטפל CBT. ומדריך חתנים.
מנהל “ההתאחדות למדריכי נישואין בישראל”.
מנהל בית ההוראה “שלמות המשפחה” ו”שערי הלכה ומשפט”.
[1] ההתפתחות הכפייתית להציץ בטלפון כל הזמן והדחף הבלטי פוסק להחזיק את מכשיר הסמארטפון ביד נובע מכמה גורמים עיקריים. ואינם בהכרח קשורים בחינוך קלוקל אלא בתהליכים פסיכולוגיים יותר עמוקים. וארחיב מעט בנושא.
אחד ממנגנוני ההתמכרות הטביעים במוח האנושי הוא לדופמין. וכיום הסמארטפון מספק לגוף פרצי דופמין קצרים ומהירים. ובעקבות המידע הקונקרטי הזה האפליקציות שאנו נוהגים להשתמש בהם ביום יום בנו את עצמם כדי לגרום לנו לצרוך אותם יותר. ההודעות הנכנסות בקצב מסחרר, הציפיה ללייקים, הסרטונים הקצרים מאוד, הסטורי ברשתות החברתיות, עדכוני חדשות ועוד. וכך בעצם אנו צורכים יותר ויותר את הסמארטפון בידיעה שמשהו הולך לקרות וזה יספק פרץ דופמין לגוף. וכך המעגל נבנה, הטלפון יוצר גירוי, הגוף מפריש דופמין בעקבות הגירוי, נוצרת ציפייה לעוד, ובודקים שוב אם משהו התחדש. וכך מתפתחת התמכרות התנהגותית והגוף מתרגל למשוך את היד ישירות לטלפון באופן בלתי מודע. וכשאנו עוצרים את זה ורמת הדופמין יורדת נוצרת תחושת אי נוחות שמובילה שוב לבדיקת הטלפון.
בנוסף, בעלי הרשתות החברתיות וחברות העדכונים והחדשות, יצרו סביבנו סוג של דפוס מחשבתי שנקרא “FOMO” פחד מהחמצה. אנחנו מסתובבים עם תחושה של חשש שמשהו יקרה, ואנחנו לא רוצים לפספס את זה. הצורך החברתי בלהיות מעודכן משמר את הדחף להמשיך להשתמש בטלפון, ובשלב מסויים זה הופך להיות באופן לא מודע!
דבר נוסף וחשוב מאוד, עקב השימוש בסמארטפון אפילו לדברים טריוויאלים וחשובים כמו עבודה, יצרה התנהגות חברתית של “חוסר סבילות לשיעמום”. אנחנו כבר לא מסוגלים להשתעמם. היום הטלפון מחליף את רגעי ההמתנה בתור, רגעים של שקט, ובריחה ממצבי אי נוחות רגשית. המוח התרגל לכך שכאשר הרגעים הללו נכנסים לחיינו יש להם פתרון ובאופן ישיר היד פונה לטלפון בכיס. הטלפון במצב מסויים גם הפך למרגיע הלאומי. ובכל חוסר רצון או אי יכול להתמודד הורגלנו לברוח לשם כדי לנקות את הראש מה שיוצר יותר ויותר תלות התנהגותית עד כדי התמכרות.
והמנגנון החזק ביותר שהטלפון ייצר לנו הוא תגמול בילתי צפוי. הממשקים בהם אנו משתמשים בטלפון בנויים בדיוק כמו מכונת מזל. אנחנו אף פעם לא נדע במה ניתקל מה שתמיד מייצר סקרנות יתר מן המדה והאי ודאות גורמת לנו בחיוות המוחי לרצות להמשיך לבדוק כדי להשתיק במידה מסויימת את הסקרנות הזו. ובסוף זה מייצר תלות.
אי אפשר להתכחש לעובדה שהנורמליזציה החברתית שעברנו סביב הנושא “שימוש בסמארטפון” רק מאפשר להעמיק את התופעה. אנו צריכים לעצור קצת, ולחשוב איך אנו משנים מודל התנהגותי, ומנסים לנהל את הסמארטפון ולא שהסמארטפון ינהל אותנו.
