אמנות ההקשבה
המושג ‘הקשבה’ אינה רק פעולה פיזיולוגית, היא ביטוי של הכרה בערך הזולת ומתנה מוסרית ממדרגה ראשונה. במאמר זה נבחן את מושג ההקשבה משני צירים משלימים: א. הציר התורני, הרואה ב’אוזן’ את כלי הקיבול לחוכמה ולחיים, ב. הציר ‘המקצועי-רגשי’, המנתח את ההקשבה כתהליך רב-ממדי של נוכחות ושותפות, הדורש אומנות ומיומנות מצידו של המקשיב, הן במישור החברתי והן במישור הזוגי.
א. משקל ההקשבה במקורותינו
חז”ל לימדונו כי הפוגע בשמיעת חברו – “חֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻלּוֹ” (בבא קמא פה ע”ב). הקביעה כי המזיק משלם את “דמי כולו” מלמדת כי ה’אוזן’ אינה איבר גרידא, אלא היא ‘המגדירה את מהות האדם כיצור תקשורתי ותבוני’. ללא האוזן, האדם מנותק מהווייתו.
כמו”כ יסוד זה משתקף ב”קנייני התורה”. המשנה במסכת אבות (פרק ו’) מונה את “שמיעת האוזן” כאחד הכלים המרכזיים לרכישת קניין התורה. שמיעה זו אינה פסיבית, היא הטיית אוזן קשבת לחכמה, מתוך הכרה כי “אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין” (משלי טו ,לא). התורה עוברת מדור לדור לא רק דרך הכתב, אלא דרך שמיעה והקשבה נכונה לדברי רבותינו ז”ל.
מאידך, היעדרה של יכולת ההקשבה לדברי חז”ל היא שורש הטעות והעיוות, ומוציאה תקלות תחת ידה, דוגמא בולטת לכך היא תפיסת ה’קראים’, אשר לא נטו אוזן לדברי רבותינו בתורה שבעל פה, ובהיעדר הקשבה למסורת שבעל-פה, הפכו בשבת את ה’עונג’ ל’נגע’, כשהם מפרשים את האיסור להבעיר אש כפי הכתוב בתורה “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” (שמות לה,ג) כאיסור על קיום אור בבית, ולא כדברי חז”ל שהוא איסור על הבערת אש ביום השבת, וקרא עליהם מקרא “רשעים בחושך ידמו” (שמואל א ב,ט). וכהנה וכהנה רבות, אומרים על אסור מותר ועל מותר אסור, וכל זאת נמצא עקב אטימת האוזן מקבלת חז”ל שהולידה דרשות של דופי, ולא כדרכה של תורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ב. אמנות ההקשבה ככלי טיפולי וחינוכי
רודולף שטיינר (פילוסוף, סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20) מציע, כי השלב הראשון בהקשבה אמיתית הוא ‘השתקת הפנימיות’, כי על האדם המקשיב להתרגל לכך כי בשעת ההאזנה תהיה כל הפנימיות שלו שותקת לחלוטין, באשר כך משיג האדם את היכולת להאזין לדברי הזולת ללא כל אנוכיות, כשהוא מתעלם לחלוטין מדעתו ודרך הרגשתו, ומאישיותו-הוא, וכאשר מתאמן בדרך זו להאזין ללא ביקור אז הוא לומד, בהדרגה, להתמזג כליל עם ישות הזולת ובכך הוא שומע דרך דיבורו של הזולת אל תוך נפשו, כי רק בהשעיית האנוכיות והביקורת, יכול האדם להתמזג עם ישות הזולת ולשמוע דרך דבריו אל תוך נפשו.
סיפורו המפורסם של ר’ אריה לוין זצ”ל ממחיש זאת בעוצמהרבה, כאשר פרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חוליי נפש והוא היה מרפא אותם, פעם פנה הפרופסור לר’ אריה בשאלה: “איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד”. ענה לו ר’ אריה: “אני לא עושה להם שום דבר, אני פשוט מקשיב להם…” ההקשבה כאן אינה טכניקה, אלא נוכחות מרפאה המעניקה למדבר תחושת “ניראות” (Being seen).
ג. רבדים בהקשבה: מהביוגרפיה עד ה-360
מחקרים מודרניים, כדוגמת מחקרו של אלברט מארביאן (2007), מגלים כי המילים הנאמרות ע”י הדובר מהוות רק 7% מהתקשורת, בעוד ש’טון הדיבור’ ו’שפת הגוף’ תופסים את הרוב המכריע. מתוך כך, ויתוורת’, קימסי-האוס וסנדהאל (2006) חקרו וגילו שלושה רבדים של הקשבה:
- הקשבה ביוגרפית (הקשבת פתרון): בה המקשיב עסוק בתכנון תגובה או בפתרון בעיות, ובכך מפספס את עולמו הפנימי של הדובר.
- הקשבה ממוקדת בדובר: מצב שבו המקשיב פנוי לחלוטין להבנה אמפתית של נקודת המבט של הזולת, ללא ניסיון לשנותו או להשיאו עצה.
- הקשבת 360: רמה מתקדמת שבה המקשיב הופך לכלי קיבול רב-חושי. הקשבה לטון, לשתיקות, ולאנרגיה המשתנה. במישור זה המקשיב יוצר מרחב בטוח המאפשר לדובר לחקור את רגשותיו ולהגיע לתובנות חדשות מתוך השיתוף עצמו.
ד. אמנות הקשב הזוגי
במערכת היחסים הזוגית, ההקשבה היא הדבק המאחה את שני העולמות לישות אחת. בו בזמן שכל אחד מבני הזוג מגיע עם הרגלים, מטענים, ורצונות משלו, החיבור דורש הקשבה נכונה לצרכיו של השני, הקשבה זו מלבד שתסייע ביצירת מרחב נוח לבן הזוג בצרכיו, היא אף תגרום במשך הזמן לחיבור הנפשות בן בני הזוג למרות הפערים הקיימים בכורח המציאות, וכמו שכתב הפנומן מיכאל אנג’לו “כי עם הזמן נוצר תהליך בו תחושת העצמי עוברת מעין אסימילציה (הידמות) של חלק ממקורות האינטלקט, הרגשות ודפוסי חשיבה והתנהגות של בן או בת הזוג, כי איכויות הפרטנר נספגות אל תוך האחר”, כי האינטרקציה המכילה והקשובה יוצרת כעין פיסול של ישות אחת של שני בני הזוג, ממש כמו באמנות הפיסול, שע”י חיכוך נכון, האומן משחרר פיגורה חבויה מתוך האבן. כי זוגיות אינה מתקיימת רק במישור המילולי, אלא במרחב ה”בין” – המקום שבו שני בני הזוג נפגשים. כאשר בן הזוג מקשיב ברמת ה-360, הוא מעניק לשותפו לחיים מתנה של בטחון וערך.
כאשר בן או בת הזוג אומר “אני רוצה שנדבר”, הכוונה העמוקה בדבריו היא לעיתים קרובות: “אני רוצה להרגיש שאת/ה נוכח/ת עבורי”. הקשבה זוגית איכותית, נטולת שיפוטיות ומחשבות על “מי צודק”, מאפשרת לבן הזוג להשיל את מגננותיו. בדרך זו, ההקשבה הופכת ל”תורה שבעל-פה” של הזוגיות – מקום שבו רגשות סמויים, תסכולים ושאיפות מקבלים מקום, מנוסחים יחד, ומקבלים תוקף. נוכחות קשובה זו בונה אמון, שבלעדיו הבית הוא רק מבנה פיזי, ואילו עמה – הבית הופך לישות אחת.
לסיכום
הקשבה ראויה היא מעשה של בחירה מודעת. היא דורשת מהמדריך, מההורה או מבן הזוג, לעמוד בשלושה מוקדי קשב בו-זמנית: קשב לדובר, קשב לעצמי, וקשב למרחב שביניהם. ככל שנשכיל לפתח את יכולת ההקשבה שלנו, הן לבן הזוג, הן לחבר, הן לאדם שחושב אחרת מאיתנו עקרונית, או פוליטית, ולהפוך אותה לכלי חיים עדין ומיומן, כך נזכה לבנות סביבה אנושית בריאה, בטוחה, וצומחת יותר.
“אני מקשיב משמע אני קיים”.
יהונתן גיל.
מו”צ ע”י בית ההוראה ‘אפיקי מים’,
ומדריך חתנים ונישואין מוסמך.
