נערים רגישים בתקופה רגישה בימים שכולנו רוצים להחזיר כמה שיותר את השגרה , יש הרבה נערים שאנו מכירים שהשגרה שלהם היא לא הדבר הכי פשוט . ללכת לבי” ס ולפגוש חברים זה לא הדבר שהם הכי מתגעגעים אליו … אני רוצה להתמקד בנערים הסובלים מהתעללויות , חרם כיתתי )נגלה או נסתר ברשתות( והצקות חוזרות ביום יום. נערים הסובלים מחסכים רגשיים קשים . נערים שכבר החלו לפתח סימנים של הפרעות נפשיות בעקבות המצוקות הרגשיות הקשות . אם ננסה אנחנו המבוגרים להיכנס לנעליים של מה שקורה או יכול לקרות להם בימים אלו . לאחר יציאה ארוכה מהשגרה, ועל מה חשוב לנו לשים לב בנוגע אליהם בהקשר הרגשי והחברתי . השגרה חשובה לנו מאוד מכל מיני בחינות. על זה אנחנו שומעים בכלל ובפרט בתקופה האחרונה. אני רוצה לגעת בנקודה מסוימת בה אנו מוצאים את השגרה במישור הרגשי /נפשי כמי שעוזרת לנו למסך רגשות ותחושות לא נעימות. אז למה הכוונה? המוח שלנו הוא מערכת מופלאה בהרבה מובנים וגם במה שקשור לריפוי כאבים נפשיים . כדי להסביר את זה נתחיל מהדוגמאות הפשוטות ולאחר נכנס קצת פנימה. כל אחד יכול לחשוב בעצמו על סיטואציות שקורות לו במציאות שמביאות אותו לחוויה רגשית מציפה. תחושה ש” לא רואים אותי”, ” אני לא חשוב”… למשל איך שאנחנו נכנסים לעבודה/יום לימודים הבוס /החבר אמר לנו משהו לא נעים , אבל אין לנו זמן להתעסק עם זה, אז אנחנו ממשיכים ביום וכמובן בצורה לא מודעת כל כך ממסכים את התחושה הלא נעימה ע “י מפגשים אחרים מיטיבים / מטלות וכו ‘… המוח שלנו- כל עוד הוא עסוק בקליטה, זאת אומרת, כל עוד הוא צריך להכניס נתונים חדשים ולנתח אותם הוא יכול לא לגעת בכאב שנוצר. מתי הדברים יתחילו לעלות? דווקא בסוף היום שיהיה לנו שקט לכמה דקות עם עצמנו, בלי טלפון , בלי אנשים מסביב , אז פתאום נזכר- התחושות יתחילו לעלות.
בהתחלה, הן יכולות להיות מלוות אפילו בבכי מאותו אירוע שהיה. קצת מוזר לנו פתאום שנזכרנו אחרי כל היום . אבל זה מה שנפלא במוח שלנו. ברגע שהוא מזהה הפסקה בקליטה של נתונים מבחוץ הוא יכול להתפנות להעלות את הקושי. המטרה שלו היא לפלוט את האנרגיה הקשה שנמצאת שם עכשיו במערכת. זהו מנגנון ריפוי מופלא שקיים אצלנו. הזיכרון הרגשי שלנו יעלה את הכאב שוב ושוב . איך? בהתחלה נספר לחברה , ואז למשפחה וכו’.. בכל פעם אנחנו בעצם מפרקים קצת מהאנרגיה הזאת ונרגיש שזה פחות ופחות כואב לנו. פחות רגשות. פחות תחושות , פחות בכי/ מחנק. עד שנרגיש שזה יותר רחוק . נספר את זה כבר בצורה ” יבשה” ובקושי נרגיש תחושות לא נעימות. מתי זה לא פשוט? כשהכאב גדול ואז כשהמערכת מנסה בכל פעם לפנות את הכאב הוא חוזר באותה עוצמה. מצב כזה נראה בפוסט טראומה – המערכת לא יכלה לפרק את הכאב לאט לאט ובכל פעם שהאדם נזכר בטראומה כל התחושות צפות באותה עוצמה כמו שהיה בזמן הטראומה עצמה. עד כאן בכלליות. ועכשיו אני רוצה שנכנס לנעליהם של נערים שחווים קשיים רגשיים/חברתיים/נפשיים ביום יום .
נער שהיום יום שלו רווי בהצקות / עלבונות/ חוסר יכולת להשתלב בחברה. ואם נלך קצת קדימה , אלו שפתחו כבר בידוד חברתי, חרדה חברתית , דיכאון . יש כאלו שכבר כאב להם מידי להרגיש את הכאב והם עברו למצב של ניתוק רגשי . נראה אותם מתפקדים מעולה אבל בלי רגשות… אלו רק חלק מהדפוסים שאנחנו יכולים לראות . כמובן שיש דפוסים נוספים של פגיעות עצמיות או פגיעות בחברה כהגנה על הכאב שבפנים , עליהם אולי נרחיב פעם אחרת. אם נבחן עכשיו את הנערים האלו ביחס לדוגמא שדברנו עליה בתחילה . הם חווים את הכאב והפגיעות בהרבה מפגשים חברתיים. מול אותו אחד שמציק להם באופן קבוע. אותו אחד שגורם לשאר החברים לא להתייחס אליהם. אבל איכשהו ביום יום יש משהו שעוזר להם קצת לשכוח . יש שגרה, יש מה לעשות, יש מורה או איש צוות אחר שכן רואה אותם וכן נותן להם תשומת לב . כן מעודד אותם. אבל בסוף היום שהם בשקט עם עצמם הכאב עולה. וכל אחד ונקודת הפגיעות שלו . בשלב זה יש שחקן מרכזי אחד ששולט, הפגיעות . לכל אחד יש מנגנון מחליש. סוג של אמונה שנוצרת שאני כבר: ” לא שווה”, “שאף אחד לא רוצה אותי”. “אני כישלון כי זה תמיד קורה רק לי ” וכו ‘. כל אחד ייפגש עם נקודת הכאב שלו בצורה המיוחדת שהוא. זה עולה ומציף אותם . המקום הפגיע הזה שנמצא שם וכל פעם שמישהו דורך עליו זה כואב באותן נקודות בעיקר . אבל בשגרה יש עוד יום בפתח וגם הם משתמשים בשגרה כדי למסך טיפה את הכאב . הרבה פעמים זה לא מצליח . אבל עכשיו, בתקופה של חזרה לסוג של שגרה חדשה, בזמן שהמערכת לא כל כך ברורה ויש כאלו שחיכו כבר לחזור לראות את החברים. אבל אני לא בטוחה שזוהי ההרגשה שלהם. אחרי זמן של השקטה כזאת ארוכה. הכאב היומיומי עולה , העלבונות מאתמול , מהשבוע האחרון ואיתם כאבים עמוקים צפים , עלבונות משנים קודמות . תחושות פגיעות שהחביאו אותם במעמקים יכולים דווקא עכשיו לצוף )כאבי נפשיים מילדות שלא כאן המקום לפרט אבל כמובן שהם טריגר משמעותי ( בצורה מאוד משמעותית. כואב להם שאין להם רצון בכלל לחזור לחברים. בבית לפעמים מערכות היחסים האלו עולות מול האחים גם ולכן ההצפה חונקת גם מחוסר היכולת לצאת וגם מחוסר יכולת להרגיש הקלה מהמחשבה של חזרה לשגרה. הרגשת הבדידות בכך שעכשיו הזירה החברתית פרוצה יותר. הם בד “כ לא אלו שיפנו לחברים ואם לא פונים אליהם הם יכולים לגמרי להישאר לבד. עם מחשבות מדכאות וחרדתיות על מצבם . נער כזה בתקופה שבה אינטראקציות מכוונות למידה/ פעילות חברתית בבי” ס עוזרות מעט לתווך בינו לבין חברים יחוש יותר בודד עכשיו . אם תחושות הפגיעות שלו במצבים כאלו הן מחשבות כלליות על עצמו שהוא ” לא שווה”, ” לא יצא ממני כלום”, “אף אחד לא רוצה אותי” אז יתכן מאוד שעכשיו שיש יותר זמן עיבוד לבד יתעוררו כאבים עתיקים יותר מלבד כאבי היום יום . תחושות של אני “לא שווה ” שהיו כבר מזמן . הכל יכול להתפרץ כמו הר געש . המוח רוצה לשחרר את האנרגיה הכואבת הזאת משנים מוקדמות. יש זמן ופניות עכשיו , לא חייבים ללכת לבית הספר. רק לא בטוח שיש לאותו נער כלים נפשיים לעמוד בכך לבד . ועל כן החשש שגם מקרים שהיו קלים יחסים יוכלו להתדרדר לבעיות נפשיות מורכבות יותר. המוח במצב של פגיעות יפנה לדפוסי הישרדות לא אדפטיביים כגון הימנעות , פגיעה עצמית, תוקפנות ועוד ככל שיהיה לנער זמן נוסף להיות בתוך הפגיעות כל המנגנונים ההישרדותיים עלולים להיות הרסניים יותר . מה אנחנו המבוגרים יכולים לעשות? קודם נתחיל בבעיה העיקרי ת, שהרבה פעמים הם לא י שתפו!!! תחושת הבושה ועלבון הקשות וההסתכלות על הסביבה ש כן מצליחה לתפקד משאירה אותם לבד. הם יפחדו שכל שיתוף יביא לצחוק עליהם ויגרום הרס נוסף ואכן זה קורה פעמים רבות. כשהם מעיזים לשתף כולם נלחצים ומשאירים אותם בתחושת בדידות ועלבון קשה יות ר ובכך חושפים אותם לסכנה גדולה יותר.
אז בכל זאת, מה כן? אם אנחנו מורים , לנסות לחשוב מי מהנערים שאנו מכירים יכול להיות במקום הזה. מי הסיכון שלו הוא ברור ומי אנחנו צריכים להתאמץ כדי להרגיש את הרגשות הכואבים שלו . אם הנער לא חזר לבית הספר עדיין, אולי נוכל לבקש מנערים מסוימים שלדעתנו יכולים לעזור לאותו תלמיד, ליצור קשר. להתעניין. ולהגיד לו שמחכים לו. יתכן שמשימת חזרה לשגרה בזוגות יכולה להוות דירוג טוב לנער שה יה מבודד עד עכשיו. כדאי להדריך את ההורים לשים לב שנערים אלו לא יהיו לבד יותר מידי זמן. מה לעשות עם האנרגיות שהמוח רוצה לפרוק עכשיו? לנסות לראות איך אפשר לפרוק אותם בדרך אחרת ע” י פעילות ספורטיבית קבועה! לפעמים זה לא נוח לנו כל כך אבל אם נבין שככה אנחנו כן יכולים לעזור להם לפרוק קצת זה יכול לתת לנו מוטיבציה להכניס את עצמנו ביחד איתם לרוטינה הזאת. וברמת העזרה לטווח ארוך, אם נכנס יותר לעומק . כמובן שקשר מיטיב ומתקן יכול להביא את הברכה לתקופה הזאת. דווקא שהעלבונות ביום יום לא נראים לפחות , אפשר לעודד את הנער ליצור קשר עם חבר/חברה מיטיבים שיעזרו להם לבנות הסתכלות חדשה על עצמם כאהובים ורצויים יותר . בזמן הזה שכל המחשבות השליליות שלהם על עצמם צפות ההורים יכולים לעזור להם לבחון אותם מחדש . לעזור להם לבנות לעצמם גבולות חדשים , ערך עצמי מתוקן שלא תלוי בסכמות מעוותות שנוצרו מהפגיעות. אנחנו יכולים לעזור להם לבחור ולהעריך את הערכים שלהם . לחשוב איך הם יכולים להביא את הכישרון שלהם לידי ביטוי כנגד תחושת הכישלון ששוררת בהם. לפעמים , דווקא השקט הזה שמציף את כל הרעש בפנים, את כל המחשבות השליליות שיש להם כלפי עצמם. יכול לפתוח פתח למציאת פתרון רגשי ונפשי מיטיב יותר .
© אירית נהורא לוי – חקר המוח, פסיכותרפיה חברת אגודת היועצים והמטפלים במשפחה, מדריכה מחוזית בתחום בריאות הנפש
