הסכמים כמוסים מתחילים, מתחזקים ובאים לידי ביטוי שוב ושוב במהלך חיינו. לשם המחשה, נביא דוגמא אודות ילדה בשם שרה וננסה לראות את העולם מנקודת מבטה. שרה בת ארבע. השכנה מהבית הסמוך, רבקה, דופקת על דלת בית המשפחה בתקווה לפטפט עם אמה של שרה, שעסוקה בכל מיני מטלות ביתיות. אמה של שרה מציצה דרך העינית, רואה את רבקה וממלמלת לעצמה, “לעזאזל, למה היום? היום יש לי יותר מדי עבודה.” אף על פי כן, היא פותחת את הדלת, מחייכת ומזמינה את רבקה להיכנס. כאשר רבקה אומרת שלום לשרה, הילדה אומרת לה, “את צריכה ללכת הביתה. אמא אמרה שאין לה זמן לפטפוטים”.
האם נראית מזועזעת וצועקת על בתה לא לומר דברים כאלה. היא מתנצלת בפני רבקה ואומרת לה ששרה עושה בעיות מהבוקר, ואת שרה היא שולחת לשבת בפינה ואומרת לה שמאחר שהיתה חצופה כל כך, היא צריכה לחכות בפינה עד שתקבל רשות לזוז משם. שרה מבולבלת ומתחילה לבכות. היא מנסה להיאחז באמה, אבל אמה מובילה אותה לכיסא שבפינה, מושיבה אותה עליו, מניחה לה לבכות בשקט ומבהירה לה שעליה להישאר שם עד שתתנצל בפני רבקה.
זאת הייתה חוויה רבת עוצמה עבור שרה. ואילו לא נחשפה שוב לדפוס התנהגות זה, ייתכן שזיכרון התקרית היה מתפוגג ולא משפיע על תפיסותיה בדבר אמת ופתיחוּת. אך במהלך ילדותה ושנות העשרה לחייה ראתה שרה דוגמאות חוזרות ונשנות לדפוס התנהגות זו אצל אמה.
בתקריות החוזרות והנשנות האלה טמונים זרעי גישתה של שרה ליחסים עם אנשים אחרים, וכך מתחילים להיווצר אצלה הסכמים כמוסים עם עצמה ועם אחרים. היא תתקשה לדחות אחרים מתוך פחד שהם ידחו ויביישו אותה. היא למדה שאסור להגיד לאנשים מה היא באמת מרגישה. ומעבר לכך ואולי חשוב יותר, היא למדה שהרגשות האמתיים שלה לא חשובים, כשאחרים מבקשים ממנה דברים שאינה מעוניינת לתת להם. בהמשך, בגיל הבגרות קיימת מודעות לרגשות הללו ורבים בוחרים במודע לא לשתף בהם. לפעמים קיימת נטייה להסתיר את הרגשות עמוק כל כך וזמן רב כל כך, שכבר לא ברור מה אנחנו מרגישים, או שאיננו יכולים לקבוע בבירור אם רגשותינו עדיין קיימים.
אחת הבעיות הגדולות הכרוכות בהדחקה כזאת היא שאפילו רגשות שנדמה לנו שנקברו, באים לידי ביטוי בהתנהגות. כיוון שאנחנו מסתובבים עם ספיקות ופחדים בנוגע לשיתוף אחרים ברגשותינו, אנחנו מתפשרים ויוצרים עם עצמנו הסכמים כמוסים. אנחנו מאמינים שביטויים של רגשות כאלה בקול יובילו לקשיים וכדי להקל את החיים אנחנו מסכימים עם עצמנו ועם האחרים לשתוק. דפוס זה אינו פונקציונלי ולרוב מעכב קיום תקשורת פתוחה ושיח אפקטיבי.
לקבלת סיוע פנו אל מטיבת”א 2837*
עריכה: רחלי עשור- עובדת סוציאלית מטיבת”א
*מבוסס על מאמרם של ד”ר לינדה אנדרסון ד”ר סוניה בנקס ד”ר מישל אוונס.
