האם המשפטים הבאים מוכרים לכם?
- האב אומר לבנו: “קובי, למה שברת את הכוס שרק קניתי אתמול?” אפשר להסתפק בכך והמחמיר אף יסתור לילד על פניו.
- האם אומרת לבתה בת ה-10: “בגללך אבא לא מוכן לנסוע לסבא וסבתא, התעכבת וכבר מאוחר.”
- הבעל לאשתו: “כל הבלגן שנוצר עם הילדה זה בגלל ההתנהלות הכושלת שלך איתה.
- אני לעצמי: “איזה גמלונית אני. תמיד הדברים נופלים לי מהידיים.”
נדמה לי שאין צורך להכביר במילים ובמשפטים נוספים על צורת התבטאויות אלו. כולנו נופלים אליהם לעתים, בעיקר בשעת לחץ, משבר או חוסר אונים.
מהם רגשי אשמה? האם הם מועילים לנו?
רגש אשמה זה מצב שבו אדם חווה קונפליקט פנימי, על שנמנע מלעשות מעשה שהיה – לדעתו – מחויב לעשותו או לחילופין, על שעשה מעשה שהיה צריך – לדעתו – להימנע מלעשותו. הרגש החזק שמתעורר בעקבות מצבים אלו ניזון על ידי הערכים, האמונות והנורמות אשר הוטמעו באדם בילדותו, על ידי הדוגמא האישית שראה סביבו, אצל הוריו, משפחתו, בגן, בבית-הספר, בשכונה, במדינה או בתרבות בה גדל.
קרוב לוודאי שחוסנו ובטחונו הפנימי של האדם שחש רגשי אשמה לעתים קרובות יפגע ויחלש, וסיכויו לעמוד על זכויותיו,יפחתו.
נכון הדבר שלעתים אנו טועים, ומרגישים רגש אשמה על “הפאשלה” שעשינו. לגיטימי. קורה. כולנו בני אנוש. גם אנושי לקחת אחריות, לבקש סליחה להתחרט, לתקן.
הבעיה מתחילה כאשר אנשים מייסרים את עצמם שוב ושוב, בצורה לא פרופורציונאלית למה שעשו, אם על ידי כך שמאשימים את עצמם או מקבלים “באהבה” את התוכחות והאשמות שמאן-דהו החליט להפיל עליהם.
ועוד יש לומר:
רגשי אשמה לא מקדמים אותנו לשום מקום אפקטיבי. ידוע שבנצרות הולכים לכומר לווידוי, נותנים אולי כסף לכפרה, מתחייבים לומר איזה מזמור, אך יש סיכוי רב שאותו מתוודה יחזור על המעשה, הרי הוא ביקש סליחה, התכפר לו, ואפשר להתחיל מחדש…
הניסיון מראה שאנשים שמרגישים רגשי אשמה לא באמת עושים שינוי. הם מרגישים רע אבל ממשיכים לעשות את אותם מעשים. מכאן, רגשי אשמה הם הרבה פעמים דרך להרגיש בסדר עם זה שאנחנו לא בסדר!
אכן טוב לעשות חשבון נפש, אך לא להיתקע בו. ביררנו מה קרה, מה עשינו, אם אכן עשינו מעשה לא טוב [אולי זו מחשבה דמיונית, או שמישהו גורם לנו להרגיש לא בסדר, אבל בבירור פנימי אנחנו מבינים שפעלנו כשורה], התחרטנו, ביקשנו סליחה, וזהו. ממשיכים הלאה.
כיצד נוצרים רגשות אשמה כרוניים?
מיהם אותם האנשים שמוכנים ומתנדבים לקבל על עצמם האשמות מיותרות? מדוע הם מוכנים לקבל על עצמם אשמה לא להם ו/או מטילים אשמה לא מוצדקת על זולתם?
בואו נעשה תרגיל קטן: נעצום את העיניים וננסה להיזכר בתמונת ילדות אחת טראומתית, שבה קיבלנו תגובה חריפה ולא פרופורציונאלית למעשה שעשינו. למשל, מקרה בו שברנו חפץ או דרכנו על משהו ללא כוונת זדון. אולי ציירנו על הקיר מתוך יצירתיות ילדותית, אך ללא כוונה רעה. מה היתה התגובה שקיבלנו? עונש איום ונורא. סגרו אותנו בשירותים/ בחדר, נתנו לנו מכות, צעקו עלינו, או מנעו מאיתנו לצאת מהבית לכמה ימים. מה הרגשנו אז? מה אנו מרגישים כעת כשאנו נזכרים באותו אירוע? האם עולות רגשות אשמה (“אני אפס,” “אני לא שווה”)? אולי כעס והשפלה? כל בר-דעת מבין שאין יחס תואם בין המעשה לתוצאה.
ילד שחווה על בשרו האשמות חוזרות ונשנות וביקורת בלי סוף [כולנו טועים. אמרנו את זה כבר? גם ההורים] אותו ילד גדל להיות מבוגר חששן שלא סומך על עצמו ומוכן להתנדב לקבל על עצמו האשמות שבינם לבינו הקשר מאד רופף. ילד שחווה האשמות וביקורת עלול לגלות קושי בקבלת החלטות, ולהאשים את עצמו באופן אוטומטי אם משהו משתבש. לחלופין, אין לו את הכוחות לקחת על עצמו אחריות והוא נוטה אוטומטית להטיל זאת על מישהו אחר. שתי האפשרויות הללו קיימות, תלוי גם באישיותו של הילד. בכל מקרה, האשמה עצמית או האשמה של אחרים הם ביטוי של אותה תופעה; אי לקיחת אחריות, ו”התחפרות” במה שלא בסדר, במקום לתקן ולהמשיך הלאה.
ילד נולד כדף חלק. הוא לומד להגיב תחילה דרך הוריו שמתווכים לו את העולם. הם מלמדים אותו ערכים, אמונות, מה מותר ומה אסור, כשלאט לאט מתרחב המעגל והוא פוגש אנשים ומצבים נוספים. ככל שנספוג ביקורת והאשמות בילדות כך נהפוך להיות אנשים ביקורתיים וחדורי רגשות אשמה בבגרות.
כיצד מאזנים ומפחיתים רגשות אשמה?
כיצד נלמד לאזן את הרגשות הקשים הללו שקיימים בתוכנו ומזינים את מעשינו? האם אפשר לנתב אותם למקום אחר? ללמד להנמיך את עוצמתם?
לא קל לשנות הרגלים ועוד כאלו שמחוברים לרגשות ועוצמות נפשיות, אבל זה אפשרי.
- קודם כל, כדאי ונחוץ להתבונן במה שקורה לי שוב ושוב, לבדוק אילו תגובות חוזרות ונשנות. כדאי אף לרשום אותם כדי שתהיה לי אפשרות לבדיקה נוספת, להחליט מה נכון לי ומה לא. מה אני רוצה להוציא מרפרטואר התגובות ומה להשאיר.
- אפשר לתרגל באמצעות דמיון מודרך, סיטואציה מסוימת, שאינה מן הקשות ביותר. לבדוק כיצד הייתי נוהג להגיב ולבחור ולדמיין תגובה שונה הרצויה לי. לדוגמא: עכשיו החופש הגדול. הילד שלך עולה לכיתה ז’. החלטתם שהוא יכול לשחק על המחשב שעה וחצי ביום, לא יותר. הילד בא אליך ומנסה לשכנע אותך אחרת: “אבל אמא [או אבא], כולם משחקים במחשב בלי הגבלה! למה רק אני לא? זה לא פייר? משעמם לי!”. את/ה מרגיש רגשות אשמה, שאת/ה הורה לא טוב. לא נוח לך להקפיד על מה שקבעתם גם אם בתוך תוכך את/ה יודע/ת שזה נכון ולטובת הילד. דמיינו את הסיטואציה הזאת, הילד ניגש אליכם, אך אתם מגיבים אחרת. בצורה שקולה ומאוזנת. ראו את טובת הילד [האמיתית] לנגד עיניכם, ושתפו אותו במה שאתם מרגישים. קחו אוויר. עמדו בהחלטתכם. חשבו על פתרונות יצירתיים לתת לילד תעסוקה בחופש.
רצוי לחזור על תהליך זה שוב (תיעוד תגובה נוכחית ואז לדמיין תגובה שונה). לאט לאט תרגישו בשינוי, קטן שבקטנים אך שינוי כלשהוא. זה אומר שאנו בדרך, שנעשתה עבודה פורייה למרות שהיא איטית.
כדאי גם לדמיין את עצמנו רגועים, בטוחים ועומדים על דעתנו לפני שאנו נכנסים למצב שבו יש סיכוי גדול שנחוש אשמה, אם אנו מזהים מבעוד יום שאנו מועדים לקחת על עצמנו את האחריות לכשלון. כדאי לתכנן מראש מה לעשות, איך להגיד, ולדמיין את זה קורה בפועל. לדוגמא, אם את אשה שרוצה לצאת לעבוד לאחר שנים של שהייה בבית וגידול הילדים, ובעלך מתנגד לכך. הכיני את עצמך לשיחה איתו בדמיונך, הרגישי את עצמך ראויה לצאת לעבודה ולהגשים את עצמך, התחזקי בביטחון הפנימי שלך, וכך תגיעי מוכנה יותר לשיחה עם הבעל.
התבוננות, אמונה, התמודדות ועקביות הן המפתח!
בעז”ה נעשה ונצליח.
מאת רחל פישר
