יותר מתשעים ותשעה אחוזים מהצופן הגנטי של נשים וגברים זהה לחלוטין, אבל שוני קטן זה משפיע על כל תא ותא בגופנו – מהעצבים הקולטים הנאה וכאב ועד תאי העצב המעבירים תפיסה, מחשבות, הרגשות ורגשות.

בעבר, המחקרים נעשו על גברים והניסויים המדעיים נערכו על זכרים, ואת התוצאות השליכו על שני המינים במחשבה שגברים ונשים פועלים ומגיבים אותו הדבר (בריזנדיין, 2006)

כיום, בעקבות המדע, אנו מגלים הבדלים מהותיים בין מוח הגבר למוח האישה.

2.1 מבנה המוח והשלכותיו על ההבדלים בין המינים

רבות הדעות שנחלקו בנושא הבדלי המוחות בין המינים. ישנם חוקרים הטוענים שהמוחות זהים לחלוטין, ורק צורת השימוש בו שונה, וחלקם הטוענים שמבנה המוח עצמו שונה, ובכך משנה את התמונה כולה בהתייחסות לשוני שבין האיש לאישה.

מבט בוחן מגלה שמוח הגבר אינו זהה למוח האישה. מוח הגבר גדול בתשעה אחוזים, גם אחרי שהחישוב הביא בחשבון את גודל הגוף. מדענים במאה ה – 19  פירשו זאת כעדות ליכולת שכלית פחותה של הנשים. ואולם לגברים ולנשים יש מספר שווה של תאי מוח. אצל נשים התאים דחוסים יותר, מהודקים כמו במחוך בתוך גולגולת קטנה יותר.

“במשך רוב שנות המאה העשרים הניחו מרבית המדענים, שנשים הן ביסודו של דבר גברים קטנים, מבחינה נירולוגית ומכל בחינה אחרת, למעט תפקודי הרבייה. הנחה זו עמדה במרכזה של אי ־ ההבנה המתמשכת באשר לפסיכולוגיה ולפיזיולוגיה של האישה. כשבוחנים לעומק את ההבדלים בין המוח הנשי והגברי, מתברר מה עושה את האישה אישה, ואת הגבר – גבר.

עד שנות התשעים של המאה העשרים מיעטו החוקרים להתייחס לפיזיולוגיה של האישה, לאנטומיה של מערכת העצבים שלה או לפסיכולוגיה שלה בנפרד מאלה של הגבר”  (בריזנדיין, 2006, עמ’ 21)

מדעי המוח כיום שינו במהירות את התייחסותנו להבדלים העצביים הבסיסיים בין גברים לנשים. בעבר יכלו מדענים לחקור את ההבדלים האלה רק באמצעות בדיקת מוחות של גופות או על פי התסמינים של פגועי מוח. ההתקדמות בגנטיקה ובטכנולוגיה של דימות-מוח לא פולשני, חוללו מהפיכה של ממש במדעי המוח (מדעי העצב) – במחקר ובתאוריה כאחד. כלים חדשים (PET, fMRI, למשל) מאפשרים לנו להתבונן כיום אל מוח האדם בזמן אמת – בעת שהוא פותר בעיות, מפיק מילים, שולף זיכרונות, מבחין בהבעות פנים, נותן אמון, מתאהב, מאזין לבכי תינוקות ומרגיש דיכאון, פחד וחרדה.

בעקבות זאת, הצליחו מדענים לתעד מגוון מדהים של הבדלים – מבניים, כימיים, גנטיים, הורמונליים ותפקודיים – בין מוח האישה למוח הגבר.

למדנו שגברים ונשים שונים אלה מאלה ברגישויות המוח למצבי עקה  (לחץ, stress) או עימות. הם משתמשים באזורים ובמסלולים שונים במוח לצורך פתרון בעיות, עיבוד שפה, כדי לחוות רגש עז ולשמור אותו בזיכרון. נשים עשויות לזכור את הפרטים הקטנים ביותר של הפגישה הראשונה עם בן זוגן או של המריבה הקשה ביותר איתם, בעוד שהבעלים כמעט אינם זוכרים שהדברים הללו התרחשו. מקורם של ההבדלים – במבנה המוח ומכימיה שלו.

מוח האישה ומוח הגבר מעבדים גירויים, שומעים, רואים, “חשים” ואומדים את הרגשותיהם של אחרים בדרכים שונות. מערכות ההפעלה הנבדלות של מוח האישה ומוח הגבר מתואמות וממיומנות, אך מבצעות ומשיגות את אותן המטרות והמשימות בשימוש במסלולים מוחיים שונים.

מתחת לעדשת המיקרוסקופ או בסריקת MRI מתברר שההבדלים בין מוח הגבר למוח האישה מורכבים ונרחבים. מספר תאי העצב שיש לנשים במרכזי השפה והשמיעה שבמוח, למשל, גדול באחד עשר אחוזים ממספרם אצל גברים. המרכז העיקרי של יצירת רגשות וזיכרון – ההיפוקמפוס גדול יותר במוח האישה וכך גם המסלולים המוחיים הקשורים לשפה ולהתבוננות ברגשות הזולת. פירוש הדבר שנשים, בממוצע, מיטיבות לבטא רגשות ולזכור את הפרטים של אירועים רגשיים.

לגברים, יש מעבדים גדולים יותר בלב האזור הפרימיטיבי ביותר של המוח שבו נחרתים חדים ומתעוררת תוקפנות – האמיגדלה. זו הסיבה שיש גברים המסוגלים לעבור מרגיעה מוחלטת לקרב אגרופים בתוך שניות, בעוד שנשים ישתדלו לעשות הכל כדי למנוע עימותים. אבל העקה הפסיכולוגית של העימות נחרתת עמוק יותר באזורים של מוח האישה.

הביולוגיה היא אכן הבסיס לאישיותנו ולנטיותינו ההתנהגותיות. אבל כאשר אנחנו מנסים להתכחש להשפעתה של הביולוגיה על המוח בשם הבחירה החופשית והתקינות הפוליטית, אנחנו נלחמים בטבע שלנו עצמנו. אם נכיר בעובדה שהביולוגיה שלנו מושפעת מגורמים נוספים, ביניהם הורמוני המין שלנו והתנודות ברמותיהם, נוכל למנוע ממנה ליצור מציאות קבועה השולטת בנו. המוח אינו אלא מכונת למידה מוכשרת. דבר אינו קבוע לחלוטין. הביולוגיה משפיעה בעוצמה רבה על המציאות שלנו, אבל אינה כובלת אותה. אנחנו יכולים לשנות את המציאות ולהשתמש בתבונתנו ובנחישותנו כדי להעלות על נס, ובעת הצורך גם לשנות, את השפעת הורמוני המין על מבנה המוח, על ההתנהגות, על המציאות, על היצירתיות ועל הגורל. (בריזנדיין, 2006)

השפעת ההורמונים על התנהגותם של בנים ובנות

ההורמונים השונים המופרשים אצל הבנים והבנות, הינם גורמים משמעותיים ביותר להבדלים בין המינים. הם בעצם המשפיעים העיקריים על הנטיות של האדם להתנהגויות מסוימות. למרות שחשוב להדגיש, כפי שמסבירה ד”ר לואן בריזנדיין בספרה “המוח הנשי” – גם בהורמונים ניתן לשלוט, וגם נטיות מולדות  ניתן לרכך ואף לשנות.

תקופת העיבור, הינקות והילדות

עד גיל שמונה שבועות נראה כל מוח עוברי כמוח נקבה. נקבה היא מעין ברירת המחדל שקובע הטבע. פרץ אדיר של טסטוסטרון המתחיל בשבוע השמיני יהפוך את המוח, הזהה בתחילת התפתחותו בעוברי שני המינים, למוח זכרי, וזאת באמצעות קטילת מקצת התאים במרכזי התקשורת ובהצמחת יותר תאים במרכזי המין והתוקפנות. אם פרץ הטסטוסטרון אינו מתרחש, מוח הנקבה מוסיף להתפתח ללא הפרעה. תאי המוח של עובר הילדה מצמיחים עוד קשרים במרכזי התקשורת ובאזורים המעבדים רגשות.

כיצד משפיעה עלינו ההתפצלות הזו בדרך ההתפתחות העוברית? ראשית, הילדה תהיה דברנית יותר מאחיה מאחר שמרכז התקשורת שלה גדול יותר. ברוב ההקשרים החברתיים היא תשתמש בהרבה יותר צורות תקשורת ממנו. שנית, התפצלות זו מגדירה את הגורל הביולוגי שנועד לנו, צובעת את העדשות שדרכן רואה כל אחד מאיתנו את העולם ומתחבר אליו. (בריזנדיין, 2006, עמ 34).

מאחר שמוחן של בנות לא היה טבול בטסטוסטרון בעודו ברחם, ומרכזי התקשורת והרגש שלהן נותרו כמות שהם, הן מגיעות לעולם מצוידות ביכולת טובה יותר  לקריאת פנים ולשמיעת צלילי הקול האנושי, בטווח תדרים רחב מזה שבנים מסוגלים לשמוע. (בריזנדיין, 2006).

כבר בימים הראשונים לאחר הלידה ניתן להבחין בשוני שבין בנים לבנות. הבנות מפגינות נכונות ויכולת מולדת לתקשורת כבר בימיהן הראשונים. כשבחדר בו נמצאות היילודים, נשמע בכי של תינוק, תינוקות-בנות מפגינות חוסר שקט ,כמו מנסות להתבונן סביבן. תינוקות-בנים מגיבים פחות לאותו גירוי. יש המזהים בהתנהגות זאת אצל הבנות רגישות ואמפתיה לזולת, לכאב של מישהו בסביבתן, התייחסות שמהווה בסיס לרגישותן ולתפקודן בעתיד.

עדות מוקדמת נוספת לשוני המולד בין שני המינים היא מיקוד מבטו של התינוק בזמן ההאכלה. בזמן האכלה\הנקה, התינוקות ממין נקבה מרכזות את מבטן בפניה של האם או בפניו של מי שמאכיל אותן, בעוד שמבטיהם של הבנים נודדים בעניין רב ברחבי החדר. המיקוד של הנשים, כבר בינקותן, מתרכז באדם שמולן, ושל גברים-בסביבה, בחפצים או במשימות. מיקוד שונה זה מדגיש את ההבדלים שבין שני המינים (קורן, תשס”ג, עמ’ 86).

מגיל שישה חודשים ועד גיל שנתיים לערך, מופרש הורמון האסטרוגן בכמויות עצומות אצל הבנות, שלב זה נקרא: “ההתבגרות המינית של הינקות”. בתקופה זו מתחילות השחלות לייצר כמויות עצומות של אסטרוגן – דומות לאלה שמייצרת אישה בוגרת – וההורמון מציף את מוחה של הילדה. מדענים סבורים שגלי האסטרוגן הינקותי דרושים כדי לעורר את התפתחות השחלות והמוח לצורך רביה. אבל כמויות האסטרוגן הגדולות גם מעוררות את המסלולים המוחיים הנבנים במהירות. האסטרוגן מעורר צמיחה והתפתחות של תאי עצב, ומשפר עוד יותר את המסלולים והמרכזים במוח הילדה הקשורים להתבוננות, לתקשורת, לתחושות פנימיות ואפילו לטיפול ולדאגה (בריזנדיין, 2006, עמ’ 40) זאת לעומת המוח השטוף בטסטוסטרון אצל הבנים ומשך זמן “ההתבגרות המינית של הינקות” של התינוק הזכר, הנמשכת רק תשעה חודשים.

בנות בגיל הזה ימצאו עניין גדול במשחק ובבילויים מהנים עם בנות אחרות (לא עם בנים), והן מעוניינות לשמור על יחסים הרמוניים. הן מעדיפות להימנע מעימות ומתחזק הדחף ליצור קשרים חברתיים המבוססים על תקשורת ופשרה. (בריזנדיין, 2006, עמ’ 42) לעומת הבנים שאינם מחפשים את הפשרה בקשרים חברתיים, אינם חוששים מעימות ואינם מחפשים “אישור” מהסביבה למעשיהם.

במחקר שנעשה על ילדים בני שנתיים עד חמש, גילו הבדלים אף בשפה בה הילדים משתמשים. נמצא שבנות באות בדרך כלל בהצעות לשיתוף פעולה ומתחילות את המשפטים ב”בואו…” כמו למשל: “בואו נשחק באבא ואמא”. בנות משתמשות בשפה כדי להגיע להסכמה, להשפיע על אחרים בלי לומר להם ישירות מה לעשות. הגנים וההורמונים יצרו במוחות הילדות מציאות האומרת להן שקשר חברתי הוא לב ליבו של הקיום.

גם בנים יודעים להשתמש בסגנון הדיבור המכוון ליצירת קשר, אבל מחקרים הראו שהם אינם משתמשים בו בדרך כלל. תחת זאת הם משתמשים בשפה כדי לצוות על אחרים, לגרום שדברים ייעשו, להתרברב, לאיים, להתעלם מהצעותיו של חבר למשחק ולמנוע זה מזה לדבר. בנים בגיל זה אינם מהססים לנקוט בפעולה או לחטוף משהו שהם רוצים בו. הסיכון לעימות אינו מטריד אותם. התחרות טבועה במבנה שלהם והם מתעלמים דרך קבע מהערות או הוראות הבאות מפי בנות.

מוחו של הבן, שעוצב בהשפעת טסטוסטרון, אינו מחפש קשרים חברתיים כפי שעושה מוחה של הבת. לאמתו של דבר שכיחותן של הפרעות המונעות מאנשים לקלוט ולהבין סימנים חברתיים – הפרעות ספקטרום האוטיזם ותסמונת אספרגר – גדולה פי 8 אצל בנים (בריזנדיין, 2006, עמ’ 44).

החל מגיל שלוש (בערך), ועד גיל ההתבגרות, רווחת הנטייה לחלוקה לקבוצות חד-מיניות במשחקי ילדים: הבנות מעדיפות לשחק עם בנות, והבנים עם בנים. כל קבוצת מין מאופיינת בדפוסי משחק ותקשורת ייחודיים

הבנות מעדיפות משחקים, הכוללים קשרים ויחסי אנוש. הן מעדיפות לשחק בקבוצות קטנות של שתיים-שלוש ילדות במקומות תחומים כמו חדר, בית, חצר וכן הן מעדיפות לשחק במשחקים שבהם ‘מככבים’ רגשות אנשים ויחסים (משחקי בובות, אבא אמא וכו’). המשחק בין בנות מאופיין בדרך כלל בשיחות, בסודות ושיתוף בחוויות, כשאופי המשחק אינטימי. הבנות מעדיפות משחקים של שיתוף פעולה, שבהם מושם הדגש על “הדמויות הפועלות” על יחסי אנוש והרגשות הכרוכים בהם.

הבנים נוטים לשחק בקבוצות גדולות, במרחב מוגדר ותחום פחות מהבנות. הם מתפרסים במשחקיהם על-פני מרחבים גדולים יותר- במרחב של שכונה, ברחובות, בסביבה וכד’. אופי המשחקים של הבנים הוא תחרותי ותוקפני יותר מאשר אצל הבנות. הם ישירים יותר ובוטים יותר בהערותיהם ובהבעת דעתם. במשחקי הבנים יש מיקוד רב בפעילות, במשימות ובתוצאות, בהישגים ובניצחון. הם מתחרים זה בזה בניסיון לרכוש מעמד בתוך ההיררכיה החברתית ה”גברית”.

הבנות מנומסות, מקשיבות וממושמעות יותר במשחקים ביניהן. הן מכבדות סדר ועמידה בתור במשחקים ובפעילויות. כענישה, הן נמנעות משימוש בסקציות פיזיות ישירות ותוקפניות. לרוב הן אינן פותרות מחלוקות בכוח ובמכות- הן מעדיפות סנקציות עקיפות, אם כי קשות לא פחות: “שטיפה” מילולית, חרם ונידוי, או השמצות. במהלך משחק, כשאחת הילדות נפגעת או נפצעת- המשחק נפסק ותשומת-הלב מתמקדת בנפגעת ובעזרה המוגשת לה.

הבנים בוטים ותוקפניים יותר מבנות, הן במשחקיהם והן היחסים הבין-אישיים בקבוצתם. הם תחרותיים והישגיים ומכאן שהניצחון במשחק עומד לפני היחסים: הפעילות באה לפני הקשרים האנושיים. בנים נוקטים בעימות גלוי, לעיתים קרובות הם עוברים לעימות פיזי כאשר הם חשים איום או כעס זה על זה. כאשר תוך כדי משחק נפצע אחד הבנים, ברוב המקרים המשחק ימשיך, תוך התייחסות הכרחית מינימלית לפצוע ולפינויו השקט מהשטח, שלא יפריע להמשך המשחק. כאמור, העיקר בעיני הבנים מתרכז בפעילות, בהישג ובניצחון. יחסים ואנשים חשובים להם פחות מאשר ניצחון ומילוי משימות.

התוקפנות הרבה יותר אצל בנים מוסברת באמצעות ביולוגיה או פסיכולוגיה: ההסבר הביולוגי טוען, כי ההבדל המולד בין בנים לבנות ברמת האגרסיביות נובע מההורמון הזכרי, טסטוסטרון.

הפסיכולוגיה מציעה הסבר, שלפיו הבנים פונים לתוקפנות כברירת מחדל בשל מיומנותם הנמוכה, יחסית, בפתרון בעיות בדרך מילולית, בדרך של שיחה והמשגה. ולכן, לעיתים משתמשים בכוח פיזי ותוקפנות כתחליף לשיחה, כביטוי למצוקה נפשית ולצרכים הרגשיים הלא-מבוטאים.

בנים נחשבים מילדותם גם פחות אמפטיים מבנות, פחות רגישים לסבל הזולת ולרגשותיו- יתכן שגם תכונה זו מאפשרת להם לנקוט דרכים של אלימות ותוקפנות יותר מאשר בנות (קורן, תשס”ג, עמ’ 87).

גיל ההתבגרות והבגרות

אף גיל ההתבגרות מראה את אותותיהם של ההורמונים השונים המופרשים אצל מתבגרים ומתבגרות: רמות האסטרוגן של הבנות עולות מעלה מעלה בגיל ההתבגרות ומפעילות במוח מסלולים הגורמים להן לדבר עוד ועוד, להרבות עם יחסי גומלין עם חברותיהן, לחשוב הרבה על בנים, לדאוג להופעתן, להילחץ ולהביע יותר רגשות. מניע אותן רצון עז לקשר עם בנות אחרות – ועם בנים. שטף הדופמין והאוקסיטוצין הנוצר בעקבות שיחות ויצירת קשרים, מניע אותן לקשור קשרי קרבה כאלה. אבל הן אינן יודעות שזו המציאות המיוחדת שלהן כבנות. לרוב הבנים אין צורך דוחק כזה בקשר מילולי, ולכן ניסיונות ליצור קרבה מילולית עם בנים עלולים לאכזב בתוצאותיהם. שיחות טלפוניות עלולות להיקלע לשתיקות מכאיבות, בעוד היא ממתינה שיגיד משהו. היא רק יכולה לקוות שהוא מאזין לה בקשב. ייתכן שהיא אינה מבינה והוא פשוט משועמם ורוצה לשוב לעיסוקיו.

יתכן שהבדל זה הוא גם הגורם העיקרי לאכזבה הגדולה שמרגישות נשים במשך כל חיי הנישואים עם בן זוגן – בן הזוג אינו מעוניין להיות חברתי, הוא אינו משתוקק לשיחות ארוכות. אבל זו אינה אשמתו. בשנות הנעורים מתחילות רמות הטסטוסטרון שלו לנסוק לגבהים, אינו מעוניין ליצור קשרים חברתיים ויותר מכל דבר אחר הוא רוצה שיניחו לו להיות לבד בחדרו.

מה גורם לבנים שהיו דברנים להמעיט בדיבור ולהפוך לשתקנים כשהם מגיעים לשנות העשרה? שטף הטסטוסטרון המגיע מהאשכים מציף את מוחם של הבנים. הוכח שטסטוסטרון מפחית את הדיבור ואת העניין ביצירת קשרים חברתיים – למעט בפעילות בספורט או בעיסוקים מיניים (בריזנדיין, 2006, עמ’ 60).

הבדל נוסף הוא היחס לעימות ופתרון בעיות: מוח הנקבה מגיב באופן שלילי הרבה יותר ממוח הזכר על האפשרות של עימות ודחייה בתוך מערכת יחסים. גברים נהנים לא אחת מעימות ומתחרות בין אישיים. הם מפיקים מכך תמריץ חיובי. לעומת זאת בנשים סביר מאד שהעימות יעורר שרשרת של תגובות כימיות שליליות, שייצרו הרגשות של לחץ, עצב ופחד. רק המחשבה על עימות אפשרי מתפרשת במוח האישה כאיום על מערכת היחסים, ומעוררת אצלה חשש ממשי שמא שיחתה הבאה עם חברתה תהייה שיחתה האחרונה.

עד לאחרונה רווחה ההנחה שכל בני האדם מגיבים על לחץ בתגובת “מאבק או מנוסה” שאותה תאר ו.ב קנון (W.B Kannon) בשנת 1932. לפי התאוריה הזו, במצב של לחץ או איום, יתקוף האדם את מקור האיום אם יש לו סיכוי סביר לנצח; אחרת יברח מהמצב המאיים. ואולם, ייתכן שהתנהגות “מאבק או מנוסה” איננה אופיינית לכל בני האדם. לאמתו של דבר, שלי טיילור, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי, טוענת שקרוב לוודאי שזו תגובתם של *זכרים* על לחץ ואיום.

עם זאת, אין ספק שבמצבי לחץ חריפים משתחרר אצל בני שני המינים נחשול רב עוצמה של חומרים כימיים-עצביים ושל הורמונים, נחשול המכין אותם להתמודד עם הדרישות של איום מתקרב. הנחשול הזה יכול לגרום לזכרים לנקוט פעולה – מסלולי התוקפנות במוחם ישירים יותר מאלה של נקבות. אבל ייתכן שמבחינה אבולוציונית, למאבק הייתה חשיבות הסתגלותית לגבי זכרים אבל לא לגבי נקבות, מאחר שלנקבות היה סיכוי קטן לגבור גופנית על הזכרים בעלי ממדי הגוף הגדולים יותר, וייתכן שהן נמנעו גם מלהילחם ביריבים שווי כוח, כדי לא להשאיר ילד חסר ישע ופגיע לבדו. מסלול התוקפנות במוח האישה קשור לתפקודים קוגניטיביים, רגשיים ומילוליים בקשר הדוק, ומסלול התוקפנות במוח הזכר קשור יותר לאזורי המוח האחראיים על פעולה גופנית.

ובאשר לבריחה, נשים אינן מסוגלות לרוץ במהירות כשהן בהריון, או כשהן מטפלות בילד פגיע. מחקרים מצאו שנקבות יונקים השרויות בלחץ כמעט שאינן נוטשות את צאצאיהן הרכים לאחר שהתקשרו אליהן בקשר אימהי. נראה אפוא שלנשים יש תגובות לחץ נוספות מלבד תגובת “מאבק או מנוסה”, המאפשרת להן להגן על עצמן ועל הצאצאים התלויים בהן. ייתכן שאחת התגובות האלה היא הישענות על קשרים חברתיים. סביר להניח שנקבות בקבוצה חברתית מלוכדת ימהרו לסייע זו לזו במצבים של לחץ או איום. חברות קבוצה יכולות להזהיר זו את זו מפני עימות מתקרב, ובכך לאפשר להן להתרחק מסכנה אפשרית ולהמשיך לטפל בבטחה בצאצאיהן התלויים בהן. דפוס התנהגות זה מכונה “להשגיח ולהתיידד” (tend and befriend) וייתכן שזו אסטרטגיה ייחודית לנקבות. השגחה קשורה לפעילויות טיפוליות המגבירות את הביטחון ומקטינות את הסכנה- לנקבה עצמה ולצאצאיה.

נערות מתבגרות מתחילות בתהליך בניית קשרי הידידות האלה והשימוש בהן בשיחותיהן האינטימיות. מבחינה ביולוגית נערה בגיל זה מתקרבת לפוריות מיטבית. מוח תקופת האבן שלה מוצף בחומרים כימיים-עצביים המורים לה לקשור קשרים עם נשים אחרות כדי שיוכלו לסייע בהגנה על הצאצאים הרכים. המוח הפרימיטבי אומר: “אם תאבדי את הקשר הזה, את והצאצא שלך תהיו בצרות”. זה מסר רב עוצמה. אין תמה שנערות מרגישות שההתמודדות עם הישארות בחוץ קשה מנשוא. בריזנדיין, 2006, עמ’ 65-66)

לסיכום ניתן לראות כי השוני במבנה המוח ובהתפתחות ההורמונלית השונה בין גברים לנשים, משפיע על ההתנהגות שלנו, על האופן בו אנו רואים את המציאות וחווים את החיים. השוני הזה מלווה אותנו החל מרגע הלידה למשך כל חיינו.

מאת חמילבסקי רעות