הגה”צ הר’ אליהו דסלר זצ”ל מגיש בפנינו בקונטרס החסד, כי “אהבת איש ואשה היא דבר פלא בכוחות הנפש”.
לפני אמירה חשובה זו, מובא המהלך המסביר כי על ידי נתינה לאחר, ניצור אהבה כלפיו, כך דוגמאת אהבת אם לילדיה.
כלומר, לשם יצירת ופיתוח הקשר הרגשי בין בני הזוג, עליהם לתת ולהעניק האחד לשני ללא תנאי.
נתינה זו כרוכה, כמובן, בביטול עצמי כלשהו, ולעיתים בויתור על רצונותי…
מנין ניקח כח להשגה זו, שהיא שבירת המידות, וכיצד יכול אדם לוותר על “ואהבת… כמוך”– על אהבת עצמו לפני האחר…
הרב סולובייצ’יק בספרו “ימי זיכרון”, משווה בין רחל ולאה, אמותינו הקדושות:
- הוא מתאר את לאה בצבעים עזים, מפגינה תמיד תוקף ואומץ לב, אינה ממתינה ליעקב, אלא ממהרת להחיש את בואו, ומציין כי אילו יכלה להשיג את יעקב בדרך הרגילה, ודאי שלא הייתה נזקקת לתחבולה, הדורשת את עזרתה של רחל, על מנת שתפעל. לאה מייצגת, אם כך, את מידת הגבורה.
- השם רחל מסמל כבשה שקטה, אדם חסר אונים, רחל סבלה בשקט ובענווה, הקריבה את חלומה בעבור אחותה, גורלה היה להכשיר את הדרך לאשה אחרת תוך ייסורי בדידותה. את קרבנה הגדול, הביאה בפטירתה- לא זכתה לגדל את בניה ולרוות מהם נחת, לא זכתה להקבר עם יעקב במערת המכפלה. רחל התגלמה במידת החסד.
והנה, אנו רואים, באינטראקציה המשפחתית המורכבת, בה יעקב נשוי לשתיהן, נאמר- “ויאהב יעקב את רחל”, ובהמשך “ויאהב גם את רחל מלאה”, כשבעצם היינו מצפים לתמונה שונה, לאהבת לאישה החזקה, העוצמתית והמעשית.
ויותר מכך, תמוהה שתיקתו של יעקב, בקשר לחלקה של רחל בפרשת מסירת הסימנים והונאתו…
אין בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ולו רמז לתביעתו של יעקב כלפי רחל, שעבורה עבד שבע שנים תמימות, ושיתפה פעולה במעשה המרמה שרימוהו… בתחילה הודיעה לרחל ליעקב על מזימת אביה ולכן נתן לה סימנים. ובערב החתונה, חל מפנה בתוכה, ויתור שיזכר לדורות, ויתור על עתיד מזהיר ונישואין להם ציפתה שבע שנים, מבלי לדעת כי תזכה אף היא להנשא לו… ויתור הדורש שבירת מידות וחסד שאין הבנה והשגה לו.
וכל זאת, בכדי שאחותה לא תצא לחרפה ולבוז, ויום שמחת כלולותיה יהפוך לאבל, בכי וחרפה לאחותה… זו הייתה הכרעתה הבלעדית! היא לא שיתפה בכך איש. כמה גבורה, איפוק ותעצומות נפש, הייתה צריכה רחל, כדי לעמוד במערכת הנסיבות הנוראה הזו, אך ורק בשביל האחווה.
יעקב ראה את גודל המעשה, את המחשבה שהייתה מאחורי מעשה הרמייה מצד רחל, והעריץ אותה על כך!! “ויאהב יעקב את רחל…”
אנו מוצאים כי מעשה של ויתור, של שבירת הרצון העצמי עבור האחר, יוצרת הערכה וכבוד, אצל מי שחכם ויודע להעריך כמה קשה המעשה…
רחל ביטלה לחלוטין את כח הנטילה החקוק בנפשו של כל אדם, והפכה לנתינה גמורה. כה גמורה, עד כי אף אחותה לא הבחינה בויתור, ואף טענה מולה בהמשך “המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני”– האם שכחה לאה למי היה שייך יעקב מכתחילה?! יש ללאה תביעה כלפי אחותה שגמלה עימה חסד… משום שהחסד היה כה שלם, עד כי לא חשה כגמולה… ורחל שתקה. ובהמשך כתוב “ויזכור אלקים את רחל”– ר’ שלום שבדרון זצ”ל שואל, מדוע רק עתה זכר השם אותה? מדוע לא זכתה מיד לשכר על שתיקתה? עצם מסירת הסימנים הייתה מעשה ויתור גדול, אך השתיקה, לאחר ששמעה משפט מקומם זה, הוא מעשה גדול יותר. ועל כך זכתה ונפקדה בילדים, ואף זכתה כי בנה יוסף יקבל את הבכורה שנלקחה מראובן.
למדנו מרחל, כי טמונים בנו כוחות נפש, לשבור את המידות, לאחוז בפלך השתיקה, לוותר, אמנם כל אדם באופן שונה, בהתאם לעצמו, אך כח זה טמון בנו.
ואילו באינטראקציה הזוגית, בה הקשר עמוק ומתמשך, ונוגע בכל תחומי החיים, לא יכולה להתקיים מציאות, בה לא יהיה ויתור תמידי ויומיומי בין בני הזוג. אין הכוונה לוויתור הכרוך בפנקסנות או נטירה, חלילה. יש להגביר את כוח הנותן על הכוח הנוטל. על כל אחד ואחת לחוש – “אני פה כדי להעניק, להקדיש, לתת, להקשיב, להפוך לאדם טוב יותר..”.
הרב עזריאל טאובר שליט”א, מתאר את הבית היהודי כמלטשת יהלומים, בה בני הזוג מתחככים האחד בשני על מנת לשייף, ללטש, לנקות נקודות שחורות מהיהלום, ורק על ידי כל יגיעו לידי תיקונם הגמור, לתוצר של יהלום רב ערך…
חשוב מאוד שהוויתור לא יבוא מתוך ביטול עצמי, היוצר מרמור ותסכול, ותחושת ניצול, חלילה (כתחושת הנותן הגמור, שלא מרצונו, בקונטרס החסד), אלא כנותן גמור מתוך רצון טוב והשלמה פנימית, מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה לחיות, והדרך היחידה לחיות כזוג…
כמובן, שלכל זוג יש את ה”ריקוד” המיוחד שלו, בו אחד מבני הזוג גמיש יותר, מוותר יותר, או נוטל יותר. כל עוד יהי איזון ותחושה כללית של עשייה למען השני, הנתינה מבורכת.
הזוגיות הבריאה והטובה מוכרחת להיבנות על ויתורים ונתינה, כפי שפתחנו וציטטנו את דברי הרב דסלר- “נתינה מולידה אהבה”, והנתינה המעשית היא הוויתור לאחר, השתדלות למילוי רצונותיו וצרכיו, גם אם איני מפיקה מכך תועלת אישית ומיידית.
בסופו של יום, מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה….
