נסו להיזכר, האם מישהו אמר לכם אי פעם את המשפט “אני מאמין בך”? האם היה אדם, איש או אישה שהרגשתם שהוא מאמין בכם במיוחד? בואו ננסה לעצום עיניים ולהיזכר בכך… אילו תחושות זה מעלה בכם? איך הרגשתם אז? וכיצד זה השפיע עליכם?
כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח להמשיך ולעשות טוב. האמון מאפשר גם לגוף להיות נינוח ורפוי. ולהפך, ליד אנשים שאנו חשים מהם חוסר אמון כלפינו אנו עלולים לחוש מכווצים, סגורים ומתוחים יותר.
לאמון שאנו מעניקים זה לזה ישנו כוח השפעה רב. חברה טובה שלי עברה תקופה קשה בשנות התיכון. פעם אחת ניגשה אליה מחנכת הכיתה ואמרה: “את עוד תגיעי רחוק, אני מאמינה בך…” משפט זה נתן לה כוחות גדולים שאי אפשר לתאר. היא חשה צורך להראות לעצמה ולמחנכת שהיא אכן מסוגלת, שיש לה הכוחות להמשיך בדרך, ולא ליפול.
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו, מעבר לכל נפילה או משבר. אך נדמה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם הינם ילדינו.
*****
האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמה ובכוחם הגדול, מעבר לכל נפילה או משבר – זה הוויטמין החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו להוציא לפועל את הכוחות שניתנו לו.
אמון הוא בסיס לקשר שיש בו כבוד והשפעה. בטיפול למשל, עובדים קודם כל על יצירת אמון. האמון מאפשר פתיחות וקבלה. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח והרבה כבוד הדדי.
מדהים לשמוע סיפורים רבים עד כמה תחושת האמון יכולה לשנות אדם מקצה לקצה. קראתי לא מזמן סיפור על גנב “כבד”, שנתקל במפתיע באדם שהאמין בו ובליבו הטוב. אותו גנב התרגש עד מאוד מהאמון שניתן לו, ובעקבות כך, שינה את דרכיו, והפסיק לגנוב…
עם זאת, לא מעט הורים מספרים על הקושי שלהם לתת אמון לילדיהם. הם חשים כי עקב אי אלו סיבות קשה להם לראות את הטוב ולשדר אמון. מתוך כך אנסה בעז”ה לתת מספר כללים בבניית האמון ובנתינתו:
ראשית כל, ישנה עבודת המחשבה. האמון אינו יכול להיות הצגה, הוא מוכרח להיות מבוסס על משהו אמיתי שאנו רואים בילד. לשם כך, חשוב להתבונן בילד (אפשר גם כשהוא ישן..), ולמצוא את נקודת הטוב שאנו יכולים לזהות בו. אין לומר לילד דבר שאינו אמיתי. למשל לומר לו “אתה כזה חרוץ”, בעוד הילד מתנהג בעצלות רבה. זה לא כדאי ולא נכון לעשות. אנו מוכרחים לחפש בילדינו את הנקודות הטובות ומתוכם לפתח את האמון שלנו ביכולתם לצמוח, לגדול ולהצליח. אפשר גם לדמיין את הילד בראשנו, ולנסות לנסח ולהגדיר את הנקודות הטובות שאנו מאמינים ויודעים שיש בו.
השלב השני הוא שלב הדיבור.
להתחיל לומר את מחשבותינו הטובות לילד. למשל: “אני רואה את הלב הטוב שלך”, “אמא מאמינה בך”, “אני סומכת עליך” וכדומה. עם זאת חשוב לוודא שהמשפטים אכן יוצאים מהלב (וכך גם ייכנסו לשם בעז”ה), ומעניקים תחושה טובה לילד או לילדה.
השלב השלישי – חיבור הדברים למעשים. כדאי להפגיש את הילד במציאות עם הטוב שבמעשים שלו. “תראי איך השתדלת כש…”, “מקסים איך שהצלחת לקום מוקדם בבוקר…” ועוד. לחשוב על אותם הנקודות הטובות, לחבר זאת למעשים בפועל, ובכך לגרום לילד לחזק את האמון בעצמו.
עם כל זה, אמון הוא תהליך. לא תמיד אנו רואים השפעה ישירה של נתינת האמון לילד על מעשיו. אם לאורך תקופה ארוכה שידרנו לילד חוסר אמון ופתאום אנו מאמינים בטובו, סביר כי גם לו ייקח זמן להאמין בנו…. וזה בסדר. רק להמשיך בדרך, ולהאמין בטוב.
וזהו הכלל הבסיסי ביותר בחינוך. לא משנה מה עובר עלינו ועליהם, להאמין בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבתוכם. מתוך כך בעז”ה ייפתח הילד את האמון בעצמו, כי זהו המפתח הגדול ביותר של כולנו – לעליה, לעשייה ולהתקדמות חיובית ומספקת.
המון הצלחה,
מאמינה בכם.
