בתקופה האחרונה, אנו עדים לתופעה קשה של פגיעות מיניות על ידי דמויות סמכות בנערות ונשים תמימות שבאות מתוך רצון לקבל ייעוץ ועזרה. התופעה נעשית קשה שבעתיים, כשמדובר בדמויות תורניות. מה תפקידנו כהורים ביחס לתופעה? כיצד אנו יכולים לעזור לילדינו שלא ייפגעו? ולאלו סימנים צריך לשים לב?

ראשית עלינו לדעת, שילד שנפגע מינית לא יבוא לספר את זה להוריו. הורה עלול לטעות ולחשוב שאם הילד היה נפגע, הוא היה בא לספר, אך בפועל זה לא כך וזאת מכמה סיבות. ראשית, הילד נבוך מאד מהמעשה וחושש לספר, ופעמים רבות אף מרגיש שהוא אשם או חושש שיאשימו אותו. 87% מהמקרים הם עלי ידי אנשים קרובים או מוכרים לילד, ופעמים הילד חושש לפגוע בו. בעיקר אם הפוגע גם מיטיב עמם בדברים מסויימים. כאשר מדובר בדמות תורנית, החשש מתעצם שכן  ”הרב וודאי צדיק”.

בפועל, סיפורים על הטרדות מיניות מתגלים רק בגיל מבוגר בו הם מספיק בשלים לספר על מה שעברו בילדותם. ולכן, על ההורים להיות ערניים במיוחד ולא לחשוב בתמימות ש”אם הילד לא מספר, כנראה שום דבר לא קורה”.

כדי למנוע פגיעה, רצוי לשוחח עם הילדים על כך ולחדד בפניהם את העובדה שאסור לגעת באחר ללא רשותו,  ושאין לאף אחד רשות לגעת בהם בלא רשותם. בנוסף, צריך ללמדם שישנם מקומות בגוף שהם פרטיים ומוצנעים וגם שם אין לאפשר מגע. כשמדובר בדמות תורנית הפוגעת, צריך לחנך את המתבגרים ואף את המבוגרים, שגם לרב אסור ללכת בניגוד להלכה. ואם הרב עושה דברים מנוגדים להלכה יש להתרחק ממנו ולשתף על כך אחרים. ראוי לפתח את נקודת הביקורת שלנו ושל ילדינו, שלא לקבל כל מעשה או אמירה, אלא גם להיות בעלי חוש ביקורת בריא.

דבר נוסף, צריך לעודד את הילדים לשיח.
ראשית, עלינו להשתדל להיות קשובים בכל עת לילדינו, כך הילדים ידעו שאנחנו כתובת. הילד צריך להרגיש בנוח לפנות אלינו ולדעת שלא נכעס עליו או נבקר אותו על מה שהוא מספר (דבר זה נכון על כל דבר שיספר לנו. אם הוא יודע שבזמן שהוא משתף אנחנו כועסים או לא קשובים, הסיכוי אפסי שירצה לשתף). כהורים, מוטלת עלינו אחריות לייצר מרחב בטוח בבית, בו הילד ירגיש בנוח וידע שכאן יקבלו אותו כמות שהוא. ומתוך כך, יהיה לו את האומץ לשתף.

איך נזהה שהילד עבר התעללות או נפגע תקיפה?

כיוון וילד לרוב לא ישתף, עלינו לפתח מודעות. ראשית, מחקרים מורים על כך, שמאד קשה לראות סימנים על התעללות מינית. ילדים יכולים להחביא את העובדה שנפגעו בקרב שנים. ובכל זאת, אפשר להצביע על כמה סימנים.

ראשית ישנם סימנים פיזיולגיים – אם אנו רואים דימומים לא מוסברים, גירויים או כאבים באיברי המין, כאבי בטן או הקאות, קשיים בהליכה או בישיבה כל אלו עלולים לרמוז על התעללות מינית.

ישנם סימנים התנהגותיים – הילד מתחיל להתנהג בצורה שאינה אופיינית לו. הוא מפגין רתיעה או קושי ממגע גופני. התנהגותו נעשית רגרסיבית והוא נהיה ילדותי, חוזר להרטיב. הוא מתחיל להתבודד מבחינה חברתית, הערכה העצמית שלו יורדת. אם מגלים התנהגות מינית שאינה מתאימה לגיל, או משחקים בעלי אופי מיני (הכנסת חפצים למקומות אינטימיים, ביטויי פיתוי וכד’). ילדים כאלו עלולים להמנע משיעורי התעמלות, עלולים להיות נסיונות אובדניים. הפרעות אכילה. פעמים רבות הילד יגלה סימני אלימות כלפי ילדים הקטנים ממנו (כתוצאה של התקה של הכעס).

במידה וזיהיתם את הסימנים, או הילד מספר, אסור להפגין רגשות שליליים של כעס, גועל, לחץ או בהלה. תנסו לדבר עם הילד בנועם, לשדר לו שהוא בסדר ושלא עשה שום דבר רע. ובעיקר, שאיינו כועסים עליו. הסבירו לו שהוא הנפגע ולא הפוגע, ולתת לו לספר בקצב שלו.

חשוב מאד לפנות מיד אל גורם מקצועי מוסמך לטיפול, ולדווח על כך לפקידת סעד או למשטרה.
במידה והחלטתם לפנות למטפל, בדקו הייטב את הכשרתו המקצועית והאתית,
האם גורם מוסמך עומד מאחוריו, האם יש בר סמכא המפקח על פעולותיו וכו’.

לסכום: הסטטסיטיקה מורה על אחוז גבוה מאד של נפגעים בקרב האוכלוסיה, ולצערנו תופעה זו לא פוסחת על שום מגזר. עלינו להיות ערניים יותר ואף לתדרך את ילדינו כיצד להזהר ולהמנע. במקום שיש מודעות, אפשר לצמצם נזקים במידת הצורך.