סגנונות הורות
נדבר על שלושה סוגי הורות
- הורים גמישים ותרנים
- הורים נוקשים מידי – שתלטנים
- הורים סמכותיים
הורים גמישים ותרנים
הורים שכמעט לא מציבים גבולות, אין הקפדה על סדר, אין דרישות רבות כלפי הילד.
לא מעודדים לעצמאות אלא הפוך – מעודדים למצב של תלות – שתמיד הילד יהיה זקוק לי.
הילד מרגיש חוסר בטחון עצמי, תלותיות, אין רצון להישגיות ולתכליתיות. זקוק לתמיכת הוריו, עומד מול הורים שלא יודעים להעמיד גבולות, שהמסרים שלהם כפולים.
ילדים להורים עם גבול פרוץ – יש קשר תלותי בין בני המשפחה, הרבה מתערבים אחד בחייו של השני ואין הפרדה של האני בתוך המערכת.
כשאין גבולות לפרט לא יוכל המתבגר לפתח עצמאות רגשית נפרדת מהוריו, ובעתיד יהיה לו קשה בבחירת בן זוג, קרבה אמיתית בין שניים קיימת רק כשיש שתי ישויות נפרדות, ובהעדר גבולות לא תתכן קרבה אמיתית.
כמובן שבמשפחות אלה למרות שנראה שיש שם קשר חם ואוהב אך אין שם קשר של הכלה וקבלה כי אין פרטיות ומקום לאני האישי.
לילדים אלו קשה יותר בבניית הזהות מאשר לילדים מהמשפחות הנוקשות, שם יש הרגשה של אם אין אני לי מי לי. ופה בגלל ההרגל לתלותיות הדדית קשה מאד לעשות הפרדה ולהבין שיש צורך בהפרדה, רק מי שבשל מספיק לכך יוכל לעשות זאת.
התלותיות יש בה רווחים של פינוק, סלחנות, ויתור ואי נשיאה באחריות, אלו רווחים שקשה לוותר עליהם ולכן קשה לפתח עצמאות ונפרדות בבתים מהסוג הזה.
ילדים אלה הם בעלי דימוי עצמי נמוך.
נוטים לפחדים וחרדות.
צעקנים, לא ממושמעים – ההורים כמו חברים שלהם.
מבולבלים – לא יודעים מה זה סמכות של הורים.
אין להם מוטיבציה לעמוד באתגרים.
דוגמא:
בבית משפחת לוי 2 בנות חמודות כל בקר אמא מעירה אותם לבית הספר ולגן.
מיכל, ורחלי יכולות ומסוגלות להתלבש לבד, ולהתארגן, אך אמא לא סומכת עליהם. ומלבישה את שניהם.
“אני עושה את זה מהר יותר מהם, ואין זמן” – טוענת אמא.
הבנות התרגלו שאמא עושה בשבילם הכל, והם אפילו לא מתאמצות לעשות משהו אחר.
אמא מתלוננת: “עד שהם קמים בבקר ומתארגנים, הנשמה יוצאת לי…”.
אמא מדוע את עושה במקומם? למה שלא תתני להם להתארגן לבד?
אמא: “הם קטנים וחלשים, כשיגדלו…”
כשהילדות גדלו, והגיעו לגיל העשרה, אמא לא מבינה מדוע הם צמודות אליה כל הזמן, היא רק יוצאת מהבית והם מתקשרות אליה, “איפה את אמא? מתי מגיעה?”
אמא מצד אחד אומרת להם מספיק להתקשר אלי ומצד שני אם הם לא מתקשרות, היא מתקשרת ושואלת “מה קרה? האם הכל בסדר?”
לאמא קשה לשחרר את הבנות, שתלכנה יותר לחברות, או פעילויות חברתיות, “אני מפחדת לשלוח אותן”.
מיכל ורחל מרגישות שאינן מסוגלות לעשות הרבה דברים, לא מאמינות שיכולות להצליח, ואמא לא מבינה מדוע.
לא חסר להן כלום בבית הכל הן מקבלות.
נכון לא חסר להן כלום מבחינה גשמית, אך חסר להן עידוד ואמון ביכולות שלהן, ונתינת עצמאות.
כאשר ילדים מבתים כאלה יוצאים מהבית, הן ממשיכות בתלות שלהם בהורים.
אמא אפשר לבוא שבת? כששבת שעברה הם גם היו בבית ההורים.
לאמא, קשה לארח כל שבת אך אינה מעיזה להגיד לא, זה נוח לה שהילדים תחת כנפיה, ולא “השתחררו” לגמרי.
כך שמעגל התלותיות ממשיך הלאה, מצד אחד יש בזה הרבה פינוק ולא צריך להתאמץ אך מצד שני אין מוטיבציה ואימון ביכולות שלי כאדם.
הורים נוקשים מידי – שתלטנים
הורים אלה הם שקובעים את הכללים בבית, אינם מתייעצים או מתחשבים עם הילד בכל מה שקשור לסמכותם.
הם ממשיכים בגישה זו גם בגיל ההתבגרות וכאן צפויים למאבקי כוח מצד המתבגר המתמרד לגישתם בדרך לחיפוש הזהות.
הורים אלה מגלים פחות חיבה ודאגה.
מנסים לשלוט מקרוב על התנהגותו של הילד בלי תמיכה ואהבה רבה, לא מנסים לשכנע בדרך של הגיון ולא מוכנים לשמוע את טיעוניו של הילד, ההורים הם המרכז.
התחושה של הילד –
חוסר שביעות רצון,
דימוי עצמי נמוך,
עצבות,
חסימה רגשית,
בדידות,
נטיה לפחד וחרדה.
ובמצבי לחץ עלול להגיב בעוינות ובאגרסיביות,
נקמנות, מרדנות,
אצל מתבגרים גישה זו גורמת לערפול בזהות.
הורים אלה מפחדים לאבד שליטה ולכן קשה להם לראות את המתבגר כישות בפני עצמה, כאחד שבקרוב יעזוב את הבית לחיים עצמאיים, הם רוצים להיות מעורים בחייו, מתוך פחד שינטוש אותם ולא יבחר בדרכם, הוא מאיים על סמכותם ומערער את זהותם הם.
דוגמא:
אורי ילד בן 10 עם בעיות רגשיות. קשה לו בחברה, מרגיש עצוב ועצבני, ההורים הוזמנו לדבר עם יועצת הבית ספר כדי לראות איך אפשר לעזור לאורי.
בשיחה עם היועצת התברר, שהחוקים בבית של אורי מאוד נוקשים, כאשר אורי מבקש להביא חבר לבית, אמא אומרת עכשיו זה לא הזמן, כאשר אורי שואל למה? אמא אומרת – כי כך אני אמרתי, אין הסבר, או ריכוך לאמירות שנאמרות.
כאשר אורי רוצה לספר לאימא מה קרה בבית הספר – הוא לא מוצא אוזן קשבת. או שאימא עסוקה מידי, או שאם היא פנויה היא שומעת מה קרה ומיד מאשימה את אורי, “היית צריך להתנהג אחרת וזה לא היה קורה”.
אורי מרגיש מאוד בודד בבית, האווירה מתוחה, ואין עם מי לדבר.
אורי מאוד רוצה לעבור בית ספר הוא מרגיש שהרמה הלימודית גבוהה מידי בשבילו והיה רוצה משהו אחר שיתאים לו יותר.
הוא מנסה לדבר על כך עם הוריו, אך התגובה שהוא מקבל “כל האחים שלך למדו שם אז גם אתה תלמד שם” – אין משא ומתן והבנה לנפש הילד.
אורי פיתח סגירות, עצבות, הוא מכונס בעצמו, ומידי פעם מוציא את הכעס בצורה של צעקות על חבריו. בבית אין מקום לאיוורור רגשות, אם אורי יצעק בבית הוא יקבל גערות מאביו שזה לא יפה כך להתנהג. אף אחד לא ינסה להבין מדוע אורי צועק.
הוא מחכה ליום שבו יגדל ויעשה מה שהוא רוצה בלי שהוריו יגידו לו מה לעשות. (סוג של נקמה).
בטיפול עם ההורים, ניסתה היועצת לרכך מעט את הגישה של ההורים כלפי אורי ושאר האחים בבית, ללמוד אותם להקשיב לאורי, לשוחח, לתת מקום להבעת דעה, ולא לכפות את דעתם בכל מצב שהוא.
להורים היה קשה מאד לשנות גישה, בשבילם זה אומר ש”אנחנו נאבד שליטה על הילדים שלנו. הם לא ילכו אחרינו, הם יעשו מה שהם רוצים”.
המציאות מוכיחה שכאשר יש חינוך שהוא נוקשה מידי, הילדים יוצאים לעולם אנשים ממורמרים שלא יודעים להביע רגשות, הם בודדים רגשית, ובזוגיות נפגוש את הבן או בת הזוג שמתלוננים שבן זוגם לא יודע להביע את עצמו, מכונס בתוך עצמו, ושקשה לתקשר איתו.
מהי הדרך הנכונה?
הורים סמכותיים – סגנון המוביל למשמעת מתוך אהבה
כל עבודת ההורה בחינוך בכלל ובהטלת סמכות בפרט צריכה להיות מבוססת על אמונה בבורא העולם.
ישנם הרבה רגעי ייאוש, ומשבר בחינוך, רגעי אין אונים, אך יש לזכור כי רגעים אלו אינם רגעי כשלון, אלא רגעים בהם ניתן ליצור קשר מיוחד עם הקב”ה, אם רק יורמו העיניים למרום, הקב”ה ישלח את הכוח והחכמה הנחוצים לעת הזאת.
כמו כן צריך שתהיה אמונה בעצמי, שה’ הביא אותי לשליחות זו, עם ילדים אלו, וה’ נותן לי כוח מידי יום לבצע את תפקידי.
הורה סמכותי מגלה עקביות, גילוי חיבה ואהבה. הם בטוחים בעצמם ומשדרים בטחון לילדם, יש יחס של כבוד לדעותיו של הילד, אפשר לנהל משא ומתן מתוך התחשבות וכבוד. יודעים להציב גבולות ברורים ומסרים ברורים , הם יודעים לתמוך בילדים כשצריך.
הילד מפתח עצמאות וייחודיות, יש לו שמחת חיים ושאיפות להגיע להישגים.
בעל בטחון עצמי, מודע לעצמו ומציאותי.
הורים אלו מבינים שכדי להקל את שמירת הגבולות יש צורך במתן הסברים במידת האפשר, קל יותר לקבל הגבלה כאשר מבינים את הצורך שבה מאשר למלא בעיוורון רשימת כללים ללא מושג מה המטרה.
הסבר מתקבל על הדעת מגביר את האמון בבעל הסמכות.
הורה בעל מודעות וערך עצמי מסוגל להציב גבולות בצורה סמכותית מתוך מתן הסבר ובשיתוף של הילד בלי לפחד על מקומו ומעמדו כהורה.
אם פעם יכלו ההורים לקבוע חוקים וגבולות ללא הסבר כיום המצב שונה.
כיצד עושים זאת?
ניקח לדוגמא נושא של קימה בבוקר. כדי שילדים יקומו בבקר ויתפקדו כמו שצריך, צריכה לכך הכנה מהלילה.
בכל בקר במשפחת לוי יש ויכוחים סביב נושא הקימה, כבר מאוחר, תקומו כבר, אתם תפספסו את ההסעה. וכו’
הילד מרגיש שלקום בזמן זה אחריות של אימא או אבא להעיר אותי, ועד שההורה לא צועק את “הצעקה האחרונה” אני לא קם.
אנו רוצים ללמד את הילד לקחת אחריות על זמן הקימה שלו, זה האחריות שלך לא שלי, אני נמצא כאן כדי לעזור לך אך לא במקומך.
לא אני אמור לכוון את השעון מעורר מהלילה ל-7 בבקר וב-7 בבקר כאשר השעון מצלצל הוא מעיר רק את אותי ההורה…
אם הורה ילמד מהלילה להכין את הילד לכך שאני רוצה לעזור לך לקום בזמן, אך, האחריות היא שלך, אני רק עוזר לך בתוקף סמכותי כהורה. מה יכול לעזור לך? שעון מעורר? שאני אעיר אותך?
הילד חושב ואומר שהוא מעדיף שעון מעורר.
שלב ב’
לשאול באיזה שעה כדאי לכוון את השעון כדי שתספיק להתארגן, – אני משתפת את הילד בהחלטה כדי שהיא תהיה שלו ואז יותר קל לקחת אחריות עליה, מאשר כשאני כהורה מכתיב את דעתי, וקובע בלי להתייעץ ולשתף.
הילד וההורה החליטו על שעה סבירה. מכוונים את השעון לשעה הרצויה.
שלב ג’
ההורה מעודד את הילד – אני בטוח שתצליח לקום בזמן, השעון זה רעיון נפלא. לילה טוב וחלומות נעימים.
הילד הולך לישון בהרגשה שסומכים עלי, שתפו אותי, דאגו לי, אך גם נתנו לי אחריות, אני רוצה להוכיח את עצמי.
לשתף, להתיעץ, לעודד ולכוון. אך לא לעשות במקום.
_____
בכל שאלה או בעיה מוזמנים לפנות למוקד ההורים של מטיבת”א, שזמין עבורכם גם בלילה.