“הבן יקיר לי” / זה קרה באמת, סיפור מיוחד על חזרה בשאלה

משפחות רבות מתמודדות עם תופעת חזרה בשאלה

על אף הדימיון בין המקרים, אין מקרה אחד דומה למשנהו ואין דומה כאבה של אם זו לכאבה של אם אחרת.
בעוד מספר ימים כשתתחדש עלינו השנה החדשה לטובה ולברכה, יכתב בספר כל איש ואיש ובספר כל בית ומשפחה,
כל מאורעות השנה הבאה. זה הזמן לשאת תפילה בוקעת מעומק הלב לפני אדון האדונים שיחוס ויחמול על שארית הפליטה
וישיב בנים לגבולם, זו העת לשדד מערכות ולעורר רחמים
שלא תבכה עוד אמא ולא יתאבל עוד אב, ולא נדע עוד צער ודמעה.
ובאו האובדים והנדחים והשיב לב אבות בנים ולב בנים על אבותם.
מוקדש באהבה להורים יקרים הנושאים בליבם תפילה וגעגועים על בנם יקירם שגלה משולחנם אל ארץ לא זרועה.
“הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם א‍רחמנו נאם ה'”

קרני השמש האחרונות שקעו אט אט במערב,

מושכות אחריהן שובלי אש מרהיבים ביופיים, מפנות את מקומן לרקיע לילה ראשון של שנה חדשה.
בית הכנסת “שער השמים” החל מתמלא במתפללים ובאורחים.
אווירת קדושה מהולה ברצינות, אפפה את המתפללים, הנה זה בא, יום הדין. בעוד מספר רגעים יעבור לפני התיבה ר’ דוד, חזנה הוותיק של הקהילה, בקולו המרטיט הוא יפתח את תפילת ראש השנה בפיוט “אחות קטנה” כמנהג בני עדות המזרח.
סמוך לבימה ישב בכסאו יעקב לוי, ראשו שמוט בין כפות ידיו מסתיר מעין כל את טרדתו.
לעצבות כזאת לא פילל, לא כך ייחל לקבל את השנה החדשה. את הנעשה אין להשיב, וכי מה יש לו לעשות מעבר למה שכבר עשה. רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום. תכנונים לחוד ומציאות לחוד. רק שעות ספורות חלפו מאז השיחה הקשה שקיים עם בנו הבכור שמעון. כמה ביקש על נפשו לשוב הביתה, כמה התחנן לפניו להתעלות מעל הפערים ולשהות את החג עם בני המשפחה. אך נראה כי שערי הרחמים ננעלו בלב הבן שסרב להענות לתחנוניו הרבים, טיעוניו הוסיפו כאב כזריית מלח על פצעים ולא הובילו לשום מקום. יעקב שהבחין בעקשנות בנו, חתם את השיחה, “יא בני… אנחנו אוהבים אותך תמיד ומחכים שתחזור. הכיסא שלך שמור לידיי, בל יפקד מושבך כפרה עלייך. בקול חנוק איחל לו, שתהיה לך שנה טובה ומתוקה. ל-ה-ת-ר-א-ו-ת-.
שמעון שהבין כי הגדיש את הסאה, מהר אף הוא לחתום את השיחה, תודה אבא שנה טובה גם לך, תמסור ד”ש לאמא ולכולם. ביי לבנתיים….
יעקב ניסה להסיח את דעתו, להניח קמעא לגעגועיו העזים הצורבים את נשמתו כמכוות אש לוהטות. הוא הצטרף לתפילתו של ר’ דוד המסלסל בקולו “תכלה שנה וקללותיה-תחל שנה וברכותיה”, הוא חש כי כל מילה ומילה נכתבה עבורו. בכוונה יתירה הוא הגה כל אות ומילה. תכלה שנה וקללותיה. קללה אחת יש לו עליו ונדמית היא עליו כעדר קללות.
תחל שנה וברכותיה, זה בדיוק מה שהוא צריך כאן ועכשיו.

את דירת הסטודיו הקטנה בחר שמעון בקפידה,

היה חשוב לו לגור ברחוב שקט ובסמיכות לחוף ים. דירת הגג בבנין הפינתי שברחוב הכרם לא הרחק מחוף גורדון התל אביבי מצאה חן בעיניו ממבט ראשון. כעת, לאחר השיחה עם אביו. הרגיש שמעון כיצד רעשי הרקע מהם ברח כל כך, פורצים אל משכנו הפרטי ללא בושה. הוא נזרק על הפופ הסגול שבקצה החדר בוהה במנורת התקרה החדשה שקנה לא מזמן, מכווץ את אצבעות ידיו בעצבנות. למה זה שוב קורה מלמל לעצמו, כמה מאמצים עשה לברוח מכל העבר שלו, לפתוח דף חדש ולאמץ זהות חדשה בחייו. אך תחושת הזרות והבדידות לא מניחות לו ולא מפסיקות לרדוף אחריו, לדבוק בו ללא הרף.
אנחה ארוכה נפלטה מפיו,
השיחה הזו הצליחה להוציא אותו מהאיזון שניסה ליצור בתוכו. הוא קם באי שקט אל המטבח, אולי בירה קרה וסיגריה יעזרו לו להירגע קמעא מעודפי הלחץ שממלאים אותו ומעיקים על חווית החופש אותה הוא חושק כל כך.
טעמה המריר של הבירה הצוננת העלה בו חיוך, כמה שזה ציני להמתיק את החיים דווקא במרירותה של בירה קרה. רצועת החוף הפרוסה מול עיניו נגעה בנשמתו. הוא חש הזדהות עם קו התכלת שבאופק, חייו הם בדיוק כך אין בהם רגע אחד של שקט, הם באים והולכים עולים ויורדים כמו גלי הים.
שעה ארוכה של הרהורים ומחשבות הכניעו את התנגדותו הפנימית. אט אט התמסר לשטף זכרונות שהחלו לצוף במוחו. דמותו של שימי הבכור למשפחת לוי קמה לקראתו. שולחן החג וסדר הסימנים, ריחות הבישולים ועריבות הטעמים הכו בקודקודו מעלים ריר בבלוטות הטעם שלו. הוא נזכר בסבב הקניות ובבגדים החדשים. ואיך אפשר לשכוח את הסכין החדשה שאמו היתה מקפידה לקנות לפני ראש השנה כסגולה לשנה טובה. והחבושים אויי החבושים של אמא שכל כך אהב. איפה הם ואיפה הוא. המחשבות נשאו אותו אל השירים שהיה שר עם אבא ואחיו בתפילות ובשולחן החג. בדילי סיגריות שנערמו במאפרה בזה אחר זה הצביעו על הדריכות בה הוא נמצא. כשנזכר בפיוט “עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ”, גוש כאב עלה בגרונו מאיים לחנוק את טיפות החמצן האחרונות שעוד נותרו בו. כמה שהיה מתרצן לראות את אביו מוחה דמעה כשהגיעו מילים “אמרו לאימי כי ששונה פנה הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה צר לי לאם תבכה ותתייפח”. גם הוא נולד להוריו בגיל מאוחר לאחר יותר מעשור שנים מחתונתם, בכיליון עיניים ציפו לבן זכר שיאיר את עולמם. וכשהנס קרה לא היו מאושרים גדולים מהם. את השם שמעון הם נתנו לו על שמו של רבי שמעון בר יוחאי שעל קברו הרבו בתפילה ובתחנונים והבטיחו שאם יולד להם בן יקראו לו שמעון.
האופי הרציונלי של שמעון נמס בלהט הר הגעש שפורץ מקרביו. סחרחורת מחשבות פיגול מטריפות את שלוותו. למה הוא כאן בכלל, אבוד ובודד רחוק ממשפחתו האוהבת. מדוע גזר על עצמו גלות מבית הוריו אוהביו. שמעון פסע בכבדות אל חדר השינה נשכב על מיטתו חסר אונים תשוש ומובס, מבקש לנשמתו אי קטן של שפיות וישוב הדעת.

אווירת חג שרתה בבית משפחת לוי,

אליהו ודניאל התואמים התגייסו לרומם את מצב רוחם של הוריהם. השניים הנעימו בקולם את שולחן החג בשירי דבקות ישיבתיים ובחידושים מחזקים מעניינה דיומה ששמעו בבית רבן. רגע צורב עבר בבני המשפחה כששרו השניים את השיר “הבן יקיר לי אפרים”. סימי אם המשפחה השתנקה מכאב. ולא הצליחה להחזיק את הדמעות שעלו בעינייה. היא פנתה למטבח, שם מול הנרות התייפחה בבכי חרישי ונשאה תפילה לבורא עולמים שישיב גם לה את הבן היקר שלה, שמעון. כי מידיי דברי בו זכור אזכרנו. שישוב אל דרך הטוב אל כור מחצבתו במהרה.
קום רבי שמעון בר יוחאי. יא סידי. אין שעת דחק גדולה מזו. עזרת לנו פעם אחת תעלה את הדמעות שלי לבורא עולם שיחזיר את שמעון שלנו לבית.
סימי ניגבה את הדמעות ומיהרה לשוב אל שולחן החג.
אתם יודעים…. אמרה למשפחתה, היום שמעתי ברדיו רעיון יפה על הפסוק “ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו” – הרב הסביר, שכאשר יהודי מחזיק באמונה תמימה בכל עת, בפרט ברגעי ניסיון ומשבר. הוא אומר לקב”ה *ובכל זאת* למרות כל הנסיונות והמכאובים את *שמך לא שכחנו* אז בבקשה גם אתה תנהג עמנו כך *נא אל תשכחנו*. כמה שזה נכון ורלוונטי עבורנו. עכשיו תשירו “בר יוחאי” אני מאמינה שנראה ניסים.

השמש שעלתה על תל אביב פסחה על שמעון,

לילה קשוח עבר עליו ורק לפנות בוקר קרס מעייפות שהכריעה את עודפי האדרנלין שנמדדו בגופו. קרני השמש שלטפו את פניו גרמו לו לנוע מצד אל צד בחוסר נוחות. כמתוך חלום היה נדמה לו שהוא שומע קול שופר. שמעון התיישב על המיטה נזרק בבת אחת אל מציאות האתמול. זה בדיוק מה שהיה חסר לו עכשיו, עוד מצפון שהתגייס למלחמה נגדו.
עצם קיומו של בית כנסת בשכונה הבורגנית בה הוא גר העלה בו תמיהה, ובכל זאת, הניצוץ יהודי שנדלק בנשמתו דחק בו לעשות מעשה. מה יכול כבר להיות, הוא ילך לבית הכנסת מרצונו האישי וממש לא מתוך כפייה, קצת בשביל המצפון וקצת לכבוד השנה החדשה, ומשם הוא כבר ימשיך בצעידה אל הטיילת הסמוכה.
מבט במראה גרם לו להרגיש מבסוט מההופעה שלו, אל כיס מכנסיו דחף כיפה לבנה ששמר לכל צרה שלא תבוא, וחפיסת סיגריות חדשה. לאחר חיפוש קצר נמצא בית הכנסת. מאחורי שדרת החנויות עמד מבנה קטן וישן השלט התלוי על חזיתו לא הותיר ספקות, בית הכנסת ליוצאי סוריה – חלב.
בפתח בית הכנסת חש שמעון בתחושה כבדה, עיגולים שחורים חגו מול עיניו. אלמלא ששון הגבאי שהבחין בו ורץ לעברו בטוח שהיה נופל מעולף. מתפלל נוסף הושיב אותו על כיסא והניח בידיו כוס מים. ששון הגבאי לא מש ממנו עד שהצבע שב ללחייו אז הזמין אותו לשבת על ידו, מניח לפניו את מחזורו האישי כשהוא מורה באצבעו על קטע התפילה. זה סידור עם חתיכת היסטוריה, לחש לו ששון כממתיק סוד, בסוף הסידור יש תמונה עם הסבר אם תרצה לדעת למה התכוונתי. שמעון חש באי נוחות בכל פעם שמישהו מהמתפללים הביט לעברו, הוא נזכר כיצד בהיותו ילד היה מביט בגיחוך באורחים שבאו לבית הכנסת ולראשם כיפת קרמבו לבנה ומקומטת, ועכשיו, איך שגלגל מתהפך…..

ניגוני התפילה והפיוטים לא היו זרים לו,

כמי שגדל על בבית חלבי אותנטי הוא הכיר אותם היטב.
שמעון זמזם בשקט את המנגינות, מתחבר לאט במנהרת הזמן לילד שימי לוי מהעבר הרחוק.
כשתפילת עמידה של מוסף החלה יצא אל חצר בית הכנסת לנשום קצת אוויר. בלי כפייה, כך הבטיח לעצמו. ששון הגבאי יצא אליו מסמן כי הגיע זמן “תקיעת שופר”. תודה, אמר לו שמעון, אכנס עוד מעט. קולו של החזן הדהד באוזניו המילים שהקריא היו מוכרות לו. “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים….” צמרמורת דקה עלתה בגופו. בבת אחת הוא נזרק על העבר שלו אל ימי הישיבה קטנה. הוא נזכר במשגיח ר’ דוד שהיה עולה בקביעות לפני התיבה בתפילת מוסף. וכשהיה מגיע לפסוק הזה, הקול שלו היה נסדק ונשבר. הבן יקיר לי אפרים אייי אייי, כך היה שב על המילים כמה וכמה פעמים. דמעות מלוחות בצבצו בעיניו של שמעון – שימי.
קולו של ר’ דוד התמזג במילים של אבא בשיחה של ערב חג. *”שמעון יא בני… אנחנו אוהבים אותך תמיד ומחכים שתחזור. הכיסא שלך שמור לידיי, בל יפקד מושבך כפרה עליך*
הסכר שבנה בעמל רב מאז שעזב את הדרך קורס עתה בקול רעש גדול מול צונאמי של דמעות וגעגועים. שוטף בדרכו גושי קרח שהצטברו בלב במשך הזמן. .
*ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים*
שמעון דפדף בין דפי הסידור, מחפש את פיסת ההיסטוריה שששון דיבר עליה, טרם ימשיך בדרכו אל הטיילת כפי שתכנן.
והוא מצא….. תמונת צדיק ומתחתיה היה רשום כך:
תמונת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע”א
מתחת לתמונה הייתה הקדשה בכתב יד דהוי ועתיק
ששון שמעון נכדי היקר
הסידור הזה עובר אלייך במתנה לכבוד בר המצווה שלך. נולדת ביום ההילולה של רבי שמעון ונקראת על שמי שמעון ששון
נולדתי בראש השנה ובזמן הלידה הייתה אימי עז’יז’ה בסכנת חיים, היא נדרה נדר שאם זכותו של רבי שמעון תעמוד לה ויעשה לה נס היא תקרא אותי על שמו. ששון שמעון – שמן ששון מחבריך. הסידור הזה שהיה מתחת הראש שלה ישמש לך שמירה והגנה.
יהי השם עמך בכל אשר תלך, וזכותו של רבי שמעון תלווה אותך.
שמעון שלנו סגר את הסידור במהירות. פנה אל ששון הגבאי שקיפל באותו הזמן את הטלית ואמר: תודה רבה על הייחס והאדיבות, שלך כלפיי, עשית לי את החג. קראתי על ההיסטוריה של הסידור ומאוד התרגשתי כי גם לי קוראים שמעון על שם רבי שמעון בר יוחאי.
ששון הביט בשמעון כלא מאמין, מתרגש אף הוא מצירוף המקרים. יא בני.. אברך אותך בברכת כהנים הוא הניח את ידיו על ראשו של שמעון עצם עיניו ובירך.
“יברך ה’ וישמרך יאר ה’ פניו אלייך ויחונך יישא ה’ פניו אלייך וישם לך שלום, בזכות רבי שמעון בר יוחאי שתזכה לשנה טובה ומתוקה”

מוצאי ראש השנה.

סימי לוי סיימה לשטוף את הבית, עוד מעט תשב במנוחה לסיים את פרקי התהילים האחרונים שנותרו לה.
על דלת הבית נשמעו נקישות. היא פתחה את הדלת, צעקה בלתי נשלטת פרצה מגרונה….
*ש* *מ* *ע* *ו* *ן*
*ש* *ל* *י*
שימי שלה, עמד בפתח הבית מבוייש ונרגש. בידו האחת החזיק כרטיס ברכה ובידו השנייה צנצנת דבש.
היא חיבקה אותו אל זרועותיה, ממררת בבכי של פורקן והקלה. אבא יעקב והאחים אליהו ודניאל עמדו אף הם נרגשים ונפעמים.
*שמעון שלנו*
*כמה טוב שחזרת*
שמחה אדירה מילאה את בית משפחת לוי, אמא פרסה מפה חדשה על השולחן ומיהרה להגיש לפניו ממטעמי החג כיאה למעמד שכזה.
בלילה ההוא… כששמעון עצם את עיניו. הדליקו אביו ואמו נר לרבי שמעון שכדאי לסמוך עליו בשעת הדחק הם התיישבו על יד מיטתו וקראו את כרטיס הברכה שכתב להם.
*אבא ואמא היקרים לי מכל מאחל לכם שנה טובה ומתוקה הדרך שלי חזרה לבית עוד ארוכה אבל אני יודע ומרגיש שהאהבה שלכם כלפיי ניצחה את כל הגדרות והמכשולים שהצבתי ביני לבינכם, היא זו שלא נתנה לי מנוח ולא הרפתה ממני, והיא זו שנשאה את רגליי אליכם בחזרה*
*אוהב אתכם, שמעון*
“עוד יזכור לנו אהבת איתן אדונינו ובבן הנעקד ישבית מדיננו ובזכות התם יוציא היום לצדק דיננו כי קדוש היום לאדוננו”
(מתוך תפילת מוסף לראש השנה)
שנה טובה ומבורכת
כתיבה וחתימה טובה
תמונה של אוריאל בלמס
אוריאל בלמס

אהבת את המאמר? שתף:

Facebook
WhatsApp
Email
הדפסה
שופר - המחשה למאמר על חזרה בשאלה
תוכן עניינים

הרשמה לניוזלטר של מטיבתא

הצטרפו לרשימת התפוצה המקנה לך הטבות:
סדנאות דיגיטליות // טיפים ללא תשלום // מגזין מטיבתא // מאמרים אחרונים.

הפופלרים ביותר
פוסטים נוספים מאותה קטגוריה
כוחה של הסליחה 

שונמית דרעי- יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות. 0522314040 הכרחי לו לאדם לפתח לעצמו מנגנון סליחה, הסליחה המהותית ביותר היא ללמוד לסלוח קודם לעצמנו ומשם

מועדים ושמחה

בס”ד   התורה מצווה אותנו לשמוח ברגלים ובמועדים: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ”… (דברים כ’ו י’א) “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר… “(דברים

לא ליד הילדים

בתקופת חופשת הקיץ המשפחה כולה נמצאת זמן רב ביחד. השיגרה המשפחתית והאישית צריכה להמשיך להתנהל בזמן שרמת ההוצאות עולה ואיתה העומס שלנו, ההורים. אם נוסיף

מוקד הדרכת הורים
ה”בית” שבתוכינו

בימים אלו עם ישראל נדרש לנקוט במשנה זהירות משום שהם ימים שמועדים לפורענות. בשלושת השבתות שבין המיצרים קוראים הפטרות העוסקות בפורענויות ובשבע השבתות שאחריהן קוראים