מדוע חשוב לשתף?
כאשר לנו המבוגרים קורה משהו, יש לנו צורך לשתף, את מי אנו משתפים?
אנו משתפים מישהו שאנו מרגישים קשר אליו, שאנו יודעים שיקשיב לנו, שאנו מעריכים אותו ואת ההקשבה שלו אלינו. שאכפת לנו דעתו.
כאשר חברה משתפת אותנו בקושי שעובר עליה, או אפילו בדברים נחמדים שקראו לה, מה אנו מרגישות?
קשר אל החברה, שייכות, חשיבות – אנו משתפים אדם שחשוב לנו, שאנו מעריכים אותו, שיש לנו רצון לקשר איתו. ונותנת לשני הרגשה שיש לנו עניין משותף, וכך גם נוצרת חברות וידידות בין בני אדם.
אך מה קורה עם הילדים שלנו בבית, כמה אנו ההורים מרגישים צורך לשתף אותם, לספר להם מהחוויות שעברו עלינו? בדרך כלל השיחות של ההורים עם ילדיהם זה סביב הכנת שיעורי הבית שעת שינה שעת קימה ואמבטיות.
אימא חוזרת הביתה מהעבודה בשעה ארבע אחרה”צ ופוגשת את שלושת ילדיה, ומתחילה מיד בשאלות: “אכלתם, הכנתם שיעורי בית, הלכתם למכולת? למה עוד לא גמרת את השעורים?” הכול שאלות טכניות, מעשיות.
אימא אומרת: “אין לי זמן אני עייפה מהעבודה איך אפשר עכשיו להתחיל לנהל שיחות עם הילדים. למי יש זמן לזה בכלל.”
נכון בדור הלחוץ שלנו, שהאמהות העובדות חוזרות מאוחר מהעבודה, ויש משימות סביב השעון כל הזמן. קשה מאוד למצוא זמן לשיחה ודיבור. אך, אם ההורים יבינו את הצורך והחשיבות של העניין הם ימצאו את הזמן לכך.
במה כדאי לשתף.
ילד מטבעו רוצה להרגיש שייך לבית ולמשפחה, להרגיש חלק מהמערך של הבית. כדי להרגיש שייך אני צריך להרגיש שותף לחוויות שעוברות בבית.
הרבה הורים לא משתפים את ילדיהם בקשיים שעוברים בבית, כי חוששים להעמיס על כתפיו הענוגות של הילד קשיי פרנסה, תסכולים בעבודה או בעיות בריאותיות. מתוך רצון טוב להגן על הילד.
נכון, יש דברים שלא צריך לשתף ילדים, אך אפשר לשתף אותם בחוויות חיוביות שעוברים עלינו, בעבודה, בקניות, בשיחה שהייתה לי עם סבתא וכדו’.
והחשוב מכל, לשתף ילדים בסיפורי השגחה פרטית שקראו לנו במהלך היום. (זה גם יאמן אותנו לשים לב לסיפורי השגחה שקוראים לנו). זה מאוד מחדיר אמונה לילדים, וגם לנו ההורים…
דוגמא:
אימא מספרת לדני, “היום בדרך לעבודה כשחיכיתי לאוטובוס, התברר שהפסדתי את האוטובוס. מה יהיה אמרתי אני אאחר לעבודה וזה כבר פעם שלישית החודש. אתה יודע איך הרגשתי?”
“איך הרגשת?” דני שואל את אימא ומרגיש שותף לחוויה שאימא עברה. “אני גדול ואימא סומכת עלי ולכן משתפת אותי.”
“הרגשתי שבא לי לבכות מרוב תסכול, שפספסתי את האוטובוס ממש בשניות”.
“אבל אתה יודע, הכול לטובה. פתאום פגשתי את רונית, השכנה, והיה נראה לי שהיא דואגת ממשהו, שאלתי אותה מה קרה? והיא אמרה שיוסף הבן שלה לא מרגיש טוב, ושאין לה מישהו שישמור עליו אחרי צהרים, כשהיא בעצם עובדת היום אחרי הצהרים”.
אני אמרתי לה שזה לא בעיה ושיוסף יכול לבוא אלינו לבית, רונית מאוד שמחה, ואני הבנתי שלא סתם הפסדתי את האוטובוס, הייתי צריכה לפגוש את רונית ולעזור לה.
ספור פשוט אך עם מסר של אמונה, חסד, ושיתוף. דני מרגיש שאני חשוב ובעל ערך כי אימא משתפת אותי. וסומכת עלי.
דני מרגיש שגם לגדולים יש רגשות, גם הם עצובים לפעמים, או לא מרוצים, גם הם לפעמים דואגים ומתוסכלים, הם לא כל יכולים, ואם אני דני הקטן מרגיש לפעמים עצוב או כועס, אני יכול לשתף את אימא או אבא כי זה לא בושה להרגיש.
אימא מרגישה יותר קשר לדני, כי כשמשתפים את השני זה קושר אותנו אליו יותר.
כך אנו בונים ילדים בריאים בנפשם, המסוגלים לשתף ברגשות, להקשיב לשני ולהבין.
