למה דווקא במשפחה אנחנו חוזרים להיות הילדים שהיינו פעם?

מאת: סופיה ולשונוק פסיכותרפיסטית ומטפלת בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. חברה באגודת היועצים והמטפלים בישראל.

איך אדם בוגר, נשוי, הורה ובעל חיים עצמאיים, נכנס לביקור אצל ההורים, ופתאום מרגיש שוב בן 15: מתגונן, כועס, נפגע, מנסה לרצות או שותק?
למה דווקא במשפחה אנחנו חוזרים להיות הילדים שהיינו פעם? יש תופעה מעניינת במשפחות: אדם יכול להיות בן 35, 45 או 60. הוא מנהל קריירה, מגדל ילדים, מקבל החלטות בעצמו ויודע בדיוק מי הוא.

אבל אז הוא מגיע לבית של ההורים. ופתאום קורה משהו. הערה קטנה של אמא מצליחה לפגוע בו בצורה שאף אדם אחר לא היה מצליח. משפט של אבא מעורר בו כעס עצום. אח או אחות אומרים משהו קטן, והוא מרגיש שוב את אותה תחושת קיפוח מהילדות. ולפעמים, בלי להבין איך זה קרה, הוא שוב מוצא את עצמו מתווכח, מתגונן, שותק, מתרצה או מנסה להוכיח את עצמו. המשפחה מכירה את הגרסה הישנה שלנו בכל משפחה נוצרים עם השנים תפקידים ודפוסים.

אחד הוא “הילד האחראי”.
אחת היא “הרגישה”.
אחד הוא “זה שתמיד עושה בעיות”.
אחרת היא “הילדה הטובה”.
אחד תמיד מפשר.
אחר תמיד מקבל יותר תשומת לב.

הדברים האלה יכולים להמשיך להשפיע גם כשהילדים כבר מזמן מבוגרים.
הבעיה היא שלא תמיד המשפחה מתעדכנת יחד איתנו. אתה השתנית, התבגרת, בנית לעצמך חיים אחרים, אבל ליד המשפחה עדיין מצפים ממך להיות אותו אדם שהיית לפני עשרים או שלושים שנה. ולפעמים גם אתה מצפה מעצמך להיות אותו אדם. “למה תמיד מתייחסים אליי ככה?” אחת התחושות הכואבות ביותר היא התחושה שאנחנו עדיין צריכים לקבל מהמשפחה משהו שלא קיבלנו בעבר.

הכרה.
הערכה.
אישור.
תחושת שייכות.
התנצלות.
או פשוט את ההרגשה ש”רואים אותי”.

וככל שאנחנו מחכים שהאדם השני ישתנה, אנחנו נשארים תלויים בתגובה שלו. אם אמא תבין – אני אהיה רגוע. אם אבא יעריך – אני ארגיש מספיק טוב.
אם האח יפסיק להתחרות בי – אני אוכל ליהנות מהקשר. אבל החיים הבוגרים דורשים מאיתנו שאלה אחרת: מה אני יכול לשנות בתוך הדפוס הזה, גם אם האדם שמולי לא משתנה? ומה לגבי אחים? גם בין אחים בוגרים יכולים להישאר משקעים של שנים.
מי קיבל יותר? מי היה הילד המועדף? מי תמיד ויתר? מי היה צריך לדאוג לאחרים? מי הצליח יותר? מי עדיין מרגיש שהוא צריך להוכיח משהו? לפעמים אנחנו לא באמת רבים על מה שקרה היום. אנחנו מגיבים לעשרות שנים של היסטוריה משפחתית. זו הסיבה שמריבה קטנה בין אחים יכולה להרגיש גדולה כל כך.
אז חייבים “לסגור את העבר”? לא תמיד. טיפול אינו בהכרח ניסיון לשכנע את ההורים להשתנות, להאשים אותם או לפתוח מחדש כל אירוע מהילדות.
לפעמים העבודה החשובה היא דווקא להבין:

מה עדיין מפעיל אותי?
איזה תפקיד אני לוקח על עצמי באופן אוטומטי?
ממה אני עדיין מנסה לקבל אישור?
איפה אני מתקשה להציב גבול?
ואיך אני רוצה שהקשר שלי עם המשפחה ייראה היום כאדם בוגר?
מי מוביל את החיים שלך: אתה או הדפוסים שלמדת בילדות?

להכיר את עצמנו באמת פירושו לא רק לדעת מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו רוצים, אלא גם לזהות אילו קולות מנהלים אותנו. לפעמים זה הקול של אמא. לפעמים של אבא. לפעמים של אח או אחות. ולפעמים אלה כבר הקולות שהפכו להיות חלק מאיתנו. “אל תאכזב.” “מה יחשבו עליך?” “אתה חייב להיות הכי טוב.” “אל תעשה בעיות.” “תחשוב קודם על אחרים.” “אתה תמיד כזה.” העבודה הבוגרת היא לא בהכרח להילחם בקולות האלה. היא ללמוד לזהות אותם ולהחליט בעצמנו האם הם עדיין מתאימים לחיים שאנחנו רוצים לחיות.
מי אתה היום? מה חשוב לך? מהם הגבולות שלך? מה אתה רוצה מהקשרים שלך? ואילו החלטות אתה מקבל מתוך הבחירה שלך ולא מתוך פחד, צורך באישור או דפוס ישן? זו עבודה שדורשת מודעות, ולעיתים גם עזרה מקצועית. בטיפול אפשר ללמוד לזהות את הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגויות, להבין אילו דפוסים ממשיכים לנהל אותנו ולתרגל דרכי תגובה חדשות. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי CBT הוא אחת הגישות המקובלות בפסיכותרפיה לעבודה ממוקדת על דפוסים, מחשבות והתנהגויות וליצירת שינוי. אבל הטיפול הוא רק חלק מהדרך.

גם עבודה עצמאית חשובה: לעצור לפני תגובה אוטומטית, לשים לב למה מפעיל אותנו, לכתוב, להתבונן, לתרגל גבולות ולשאול את עצמנו שוב ושוב:
“האם זו באמת הבחירה שלי או שאני פשוט חוזר על משהו שלמדתי מזמן?” כי אי אפשר לבחור את המשפחה שאליה נולדנו. אבל כבוגרים, אפשר ללמוד לבחור איך אנחנו רוצים להיות בתוכה. ואולי זה אחד הביטויים העמוקים ביותר של שינוי: לא להפוך למישהו אחר, אלא סוף סוף להיות האדם שאנחנו, בלי לתת לדפוסי העבר ולדעות של אחרים לנהל את החיים שלנו.